כה אמר ה' וגו' שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן שאין זה ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבים מיתה אלא מצוה הנאמרה למשה מפי הגבורה ולא נכתבה כי כאשר נחם השם על הרעה צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה':
קריאה במקור
הטור הארוך · שמות · פרק 32 · פסוק 27
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה להורגם כאשר יוכלו כמו שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו והכל הי' הוראת שעה כי מי התרה בהם אלא שבני לוי הכירו באלו הנהרגים שהיו הם עובדיו. ולדברי האומר עדים והתראה מיתתו בידי אדם יש לפרש שצוה להם לחגור חרבם לתופשם ולהביאם לב"ד ואשר מצאו לו עדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כמשפט עיר הנדחת וכל בני לוי היו לה' ומתרים בהם. והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והכל מעשה לשעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Perush al ha-Torah, Hanover, 1838
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935796
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1cbde8ca55fe339a193872a00ed258fc02333c7c443a9acde31b02448481663e