הטור הארוך · בראשית · פרק 2 · פסוק 17

לא תאכל ממנו. פי' מפריו כי העץ אינו נאכל ולא הזהירו עליו וכן כתוב למטה ומפרי העץ אשר בתוך הגן וכמוהו ואכלו איש גפנו:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. פי' תהיה בן מות אבל אין הכונה שימות מיד אלא שיהיה בן מות. וי"מ שקודם שתאכל אפילו אם תחטא לא תמות לפי שאין בו דעת ואי אפשר ליענש כיון שאין בו דעת אבל מכאן ואילך אם תאכל ממנו מות תמות אם תחטא שאז יהיה לך דעת ותענש על חטאך. כתב הרמ"בן לדעת אנשי הטבע היה האדם מת על כל פנים אף אם לא אכל כיון שהוא מורכב מד' יסודות אבל גזר בו עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חיוב מיתה בידי שמים כעבירות האוכל תרומה ושתויי יין ומחוסרי בגדים. ועל דעת רז"ל שאמרו אלמלא לא חטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לקטני אמנה החושבי' כי הבריאה בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלקי פשוט הוא גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ א"כ ביום אכלך ממנו תמות שאז תהיה בן מות ולא תתקיים לעד בחפצו והאכילה היתה מתחלה לעונג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמו מן ומקיימים את אוכליהם וכאשר נגזר עליו ואכלת את עשב השדה היה זה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב: