הטור הארוך · ויקרא · פרק 20 · פסוק 9

כי איש איש אשר יקלל את אביו. כתב הרמב"ן חוזר לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע אלי ויקלל אביו ואמו מות יומת. אי נמי בעבור שאמר והתקדשתם וגו' ואמר אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם א"כ המקלל המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה משפט נואף ונואפת ולכך סמכו כאן והקדימו לכל העריות. וי"מ לכך סמך בא על אשת רעהו למקלל אביו ואמו לפי שהממזר אינו מכיר לאביו ומקלל. והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והם אשת אב ואשת איש והכלה והזכר ואשה ואמה וה"ה לאשה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה וה"ה לכל הנזכרים שם באזהרה וכ"ש שאר עצמו בת בנו ובת בתו ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד לרבותינו מדרשים לחייב אותם וכן הזכיר חיוב הרביעה למיתה וחזר והזכיר כרת אחר בנדה לחייבו בהעראה שאמר את מקורה הערה וכן באחות אם ואחות אב שכתב בהם את שארו הערה והזכיר דודתו ואשת אחיו לחייב בערירי בין שלא היו לו בנים או שהיו לו בנים והכרת שנכתב באחותו מיותר הוא ולרבותינו בו מדרש. ועל דרך הפשט הוסיף בכרת לעיני בני עמם לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו וישכילו יחדיו כי יד ה' עשתה זאת. ופי' עונם ישאו שיהא החטא ההוא דבק בו מאותו מעשה ואילך כי לא יצליחו דרכיו ורבצה בו כל האלה כי יכהו השם בתחלואים עד השמידו ולא הוצרך להזכיר לחייבי כרת האחרים כגון אמו ואחות אשה שכבר למדו מן הנזכרים כל הצריך:

אביו ואמו קלל. כתב ר' אברהם כאומר דבר גדול עשה:

דמיו בו. כמו דמו בראשו וכן אשר ינאף את אשת רעהו כמו אביו ואמו קלל כי עשה דבר רע: