הטור הארוך · ויקרא · פרק 21 · פסוק 1

אמור אל הכהנים. אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכתב הרמב"ן והזהיר כמה פעמים בתורה על הקטנים בדם ובשרצים ובטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה וכתב עוד האזהרה הזאת שלא נסייע לקטנים שיעברו אבל אם הם יעשו לדעת עצמם אין אנו מצווין עליהם להפרישם. ונ"ל דודאי לענין טומאה מצווים להפרישם אף אם יעשו לדעת עצמם ולכך לא אמרו בלשון שאמרו במקום אחר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו דוודאי מצווים להפרישו דגבי דם ושרצים דרשינן ליה מייתורא לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום ההיא ודאי לא מרבה אלא שלא להאכילו בידים אבל אם אוכל מעצמו אין מצווים להפרישו אבל הכא דדריש ליה מייתורא דקרא משמע בכל ענין אפי' אם בא לעבור מעצמו מצווין להפרישו וטעמא משום קדושה דכהונה. וכתב עוד הרמב"ן ופי' הפסוק על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו וריבוי האזהרות מלמד שמצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים. וי"מ מדשני קרא בדיבוריה דבכל דוכתא אמר בני אהרן והכא הכהנים בני אהרן להכי דרשינן אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. וכתב ר' אברהם אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזכיר גם בבני אהרן שהם חייבים להשתמר גם מדברים אחרים בעבור שהם משרתי ה'. ויתכן להיות פירושו אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת אליהם המצות שהם חייבים לבדם לשמרם. וכתב עליו הרמב"ן ואיננו נכון ועל דעתי בפשט הפסוק אמור כמו דבר אל הכהנים ואמרת כענין שנאמר בכמה מקומות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ואומר כן בפרשיות שרוצה להזהיר בהן מאוד או לחומר הענין או מפני שהיו מורגלים לחטוא בהם ופירושו דבר אל העם בשמי ואמרת אליהם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו. וי"מ כי פי' דבר אל בני ישראל שיאספו אליך ואמרת אליהם דברי וכן אמור אל הכהנים שיאספו אליך. ופי' הכהנים כתב הרמב"ן כי במצות שהם בענייני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו ואינו מזכירם בשם הכהונה כי העניינים הם בקרבנות או במעלת הקודש אבל בכאן שמזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפי' בעת שלא יבואו למקדש והיא מעלת הכהונה בהם בעצמם לכך מזכיר הכהנים לומר בעבור שהם כהני ה' ומשרתיו שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו למת לעולם:

לנפש לא יטמא. כתב הרמב"ן שלא יטמא כל אחד מהם לנפש: