הטור הארוך · במדבר · פרק 25 · פסוק 18

בנכליהם. פי' הרמב"ן כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כי בהם נתיעצו תחלה ונתנו להם העצה שתזנינה בנותיהן עמהם ויצמדו לבעל פעור. ועוד ששלחו להם בת מלכים לזנות וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי שנעשה מדעת יועצי המלכות בת מלך מדין מה תבקש בערבות מואב ובשטים לזנות עם ישראל אלא בשביל שהיתה יפת תואר שלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים נשחתו. וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה זו כי בשובו מארץ מואב עבר דרך מדין כי דרכו משם והיה מיועצי המלכות. ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם ולפיכך מצאוהו במדין והרגוהו וכן נראה כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם לכם בנכליהם הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא היה בעל העצה הרעה הזאת. והנה צוה הב"ה להנקם מהמדינים אבל על המואבים כבר הוזהר עליהם שנאמר אל תצר את מואב. ואני תמה על לשון ההגדה שאמרו בב"ק אל תצר את מואב וכי היאך תעלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו ומה מדין שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את מדין מואב עצמו לא כ"ש והרי קודם הוזהרו על מואב ממה שנצטווה עליו אל תצורם ואמר קומו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי לפניך את סיחון ואחר זה ראה מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי ואחר כל זה נצטוו' צרור את המדינים. וי"ל לפי שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שמשה ידון זה הק"ו לכך הקדים והזהירו. והזכיר וקרבת מול בני עמון גם להזהירו עליהם שלא ידון הק"ו כי גם הם גמלו אותם רעה שלא קדמו אותם בלחם ובמים. ועל דרך הפשט עוד השם נתן ארץ עמון ומואב לבני לוט בעבור לוט אביה' ששרת את הצדיק וגלה עמו ולכך לא הרשו לעשו' להם רעה בארצם אבל מפני חטאם שרחקו את ישראל ולא קרבו אותם הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' מדה כנגד מדה. ור"א פי' ועל דבר כזבי בת נשיא מדין פי' צרור את המדין כי צוררים הם לכם במחשבתם הרעה ועוד כי יחשובו לעשות לכם רעה בעבור כזבי אחותם: