הטור הארוך · ויקרא · פרק 27 · פסוק 29

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. פירש"י היוצא ליהרג ואמר אחר עליו ערכו עלי וכו'. וכתב הרמב"ן ועל דרך הפשט לפי שאמר למעלה כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לה' שהם חרמי כהנים שאין להם פדיון אמר אבל המקדיש מן האד' שאינו שלו כגון הנלחמי' על אויביהם ונודרים אם תתן העם בידי והחרמתי את עריהם כל הנמצא בהם אין להם פדיון. והטעם שאין דעת הנודר לתתו לכהן אלא שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוין להכרית האויבים ולכלותם. וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה וזה היה חיובן של אנשי יבש גלעד שעברו על השבועה שהיא כמו החרם שאין הסברה נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל בלא חיוב ופנחס הי' עמהם ועל פיו נעשה העניין ההוא אלא ודאי מכאן למד אותו. ומן הכתוב הזה יוצא דין זה שכל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים והם יחרימו כל עיר בהלחמם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו מות תמות יהונתן ומהיכן נתחייבו מיתה חוץ מן הכתוב הזה. וזהו שאמר שם ויפדו העם את יהונתן כלפי שאמרה תורה ולא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה היה טעותו של יפתח כי חשב כאשר חרם נגיד חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמתו לעשות מאיש או מאנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם הסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר על גזירתם ותקנתם אבל לחול נדר לעשות עולה מדבר שאינו ראוי לשם לענין זה אינו חל. ולדעת רבותינו יתכן שיהיה כתוב זה כולל דברים רבים וכן זה כולל בין על מי שחייב מיתה ובין מה שמחרים בשעת הכיבוש והעובר על חרם של ב"ד הגדול או של מלך ישראל כמו שאול: