הטור הארוך · בראשית · פרק 34 · פסוק 13

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. כתב הרמב"ן ז"ל אע"פ שחמור ושכם דברו אל אביה ואל אחיה לא ענה יעקב אלא בניו דברו במקומו בשביל שהיה להם הדבר לקלון לא רצו שאביהם ידבר בו כלל. והקשה כי נראה מפשט הפסוק שברצון אביהם ובעצתו ענו והוא ידע מענם שהיה במרמה שכיוונו להחלישם ולהרגם וא"כ למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה ברצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה ודאי כולם היו בעצה אחת על זה המענה אלא ששמעון ולוי עשו המעשה וא"כ למה ארר אפם לבדם. ותירץ שמה שאומר הפסוק שענו במרמה לא שהיתה כוונתם להרגם אלא שזו היתה המרמה אולי לא ישמע להם להמול ואפי' אם ישמעו להם חשבו בהיותם כואבים יקחו אחותם מבית שכם וילכו וכך היתה עצתם עם אביהם אלא ששמעון ולוי רצו לינקם והרגו כל העיר ועל זה כעס יעקב שהי' להם להרוג שכם לבדו. ועוד מקשים היאך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם וכתב הרמב"ם שבני נח מצווין על הדינין להושיב שופטי' בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהם ובן נח שעבר על אחת מהם ולא דנוהו להורגו הרי הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם שראו לשכם שגזל את בת יעקב ולא דנו עליו. וכתב הרמב"ן וא"כ הוא זכו למקום בהריגתם ולמה כעס יעקב עליהם אלא אע"ג שנצטוו בני נח על הדינין היינו כגון אם גנב ועשק וגזל וכיוצא באלו וחייב עליהם מיתה אם עבר עליהם שאזהרתן היא מיתתן אבל אם עבר ולא הושיב דיינין אין בזה חטא מות שזו היא מצות עשה ולא אמרינן בהן אזהרתן זו היא מיתתן ואין אנו צריכין לבקש חיוב מיתה לבעלי שכם שכמה עבירות עשו שנתחייבו בהם כגון ע"ז וגלוי עריות דכתיב על ההרים וכו' וכתי' כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם דין אבל ענין בני יעקב עם שכם בעבור שהיו אנשי שכם רשעים רצו לינקם בהם בחרב נוקמת במלך וכל אנשי עירו כי סרים למשמעתו ולא חשבו הברית שכרתו עמהם כי היה להחניף להם ויעקב כעס עליהם על שהביאוהו בסכנה וארר אפם על שעשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והם היו בוטחי' בדבורם ואולי ישובו אל השם והרגום חנם כי לא הרעו להם כלל ועל זה כעס וארר אפם: