רלב"ג ביאור המלות על התורה · דברים · פרק 8 · פסוק 10

ואכלת ושבעת וגו'. ר"ל בעבור שהאכילה והשביעה לא יהיה לפי הנהוג כי אם מחלתם הנה הרצון בזה שמי שאכל לחם כדי שישבע חייב לברך השם יתעלה והראיה עוד כי מהלחם ידבר כי ממנו דבר קודם בסמוך ובו לבדו זכר אכילה באמרו תאכל בה לחם והנה זאת הברכה היא לשם יתעלה להודות לו על המזון שחנן אותנו כי אם תהיה הכונה בזה שנודה לו לבד על הארץ הטובה אשר נתן לנו כמו שאיפשר שיחשב זה מזה הפסוק הנה לא תהי' ההודאה שלמה כי מהארץ לא יצא לחם בזולת חנינת השם יתע' ולזה יתן הסדר שיהיה הברה לשם יתעלה תחלה על אשר נתן לנו זאת הלחם ואחר נודה על שנתן לנו הארץ הטובה שהיא מוכנת מאד לצאת ממנה לחם תמיד ולפי שלא תלה זאת המצוה בארץ למדנו מזה שהיא נוהגת בכל מקום עם שעצם הענין מחיי' זה כי בכל מקום שאנחנו בו השם יתעלה נותן לנו לחם אשר נאכל ואולם בעונותינו עתה שאין אנו מחזיקים בארץ ראוי שנתן לשם יתעלה תודה על שנתנה לאבותינו ולנו לפי מה שאנחנו מקוים ולזה ראוי שנבקש ממנו שישיבנו שם ולזה תקנו בזה אנשי כנסת הגדולה אלו שלש ברכות ולפי שאמ' על הארץ הטובה אשר נתן לך והנשים לא היו יורשות הארץ אלא על צד הזרות שקרה להם לבנות צלפחד הנה הענין בספק אם מפני שאינן בכלל נתינת הוראה על הארץ הטובה אשר נתן להם תפטרו מברכ' המזון או נאמ' כי מפני שישנן בכלל נתינ' הודא' על הלחם שחננו השם יתעלה יתחייבו בברכת המזון עם שהנשים גם כן שמחו בכללן באץ הטובה שאם לא ירשו הן בעצמן ירשו בעליהן או אביהן אשר בטובתן טוב להן: