רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 13 · פסוק 25

וטמא אותו הכהן נגע הוא. רוצה לומר נגע צרעת כי הפשיון הוא סימן טמאה כשנתחדש אחר ההסגר כמו שקדם וכבר התבאר הסבה בזה במה שקדם רוצה לומר למה הוא סימן טמאה ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן ר"ל שכיון שלא פשה הנגע ואין בו סימן טומאה הנה יהיה זה הלובן אשר נתחדש שם מקרה בעור הוא מפני החום אשר בסבתו היה השחין ואין שם עפוש בבשר אשר תחתיו באופן שיתהוה ממנו צרעת ולזה לא יהיה זה נכנס בגדר הצרעת או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה והנה זכר קצת מראות הנגעים והוא הדין לנשארים וקרא מחית המכוה העור החלוש שנתחדשה שם אחר שנתרפאה מהמוגלא אשר בה והנה כל הנמשך בעניין המכוה שוה למה שנאמ' בעניין השחין וממה שאמרנו שם יתבאר כל מה שנאמר בעניין המכוה לא יתחלף אלא שכבר אמר בסוף והיא כהה שאת המכוה היא מה שלא אמר מה שיתיחס לזה בשחין והנה הבאור בו בשחין שהיא כהה שנשתנו מראיה של לובן למטה מהלובן שהיתה בו אלא שמראיתה ממראות הנגעים והנה עם כל זה לא נשפט שיהיה זה נגע צרעת ואף על פי שכבר יורה השתנות מראה ששם עפוש בבשר שתת העור הנה אינו באופן שיהיה צרעת אבל הוא נגע אחר מתחדש בסבת המכוה ולזה לא פשה הנגע ולא נהפך שערו ללבן והנה יתבאר שנגעי השחין והמכוה אינם מצטרפים זה עם זה ואינם עושים זה לתוך זה כי התורה חלקה אותם עם היות דיניהם שוים להורות שנגעיהם חלוקים זה מזה ואין בהם הסגר כי אם שבוע אחד ואין מחית בשר חי בהם סימן טמאה: