רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 12 · פסוק 2

דבר אל בני ישראל. למדנו מזה שזה הדין אינו נוהג אלא באנשי התורה לא הגויים וכן העניין בשאר הטמאות הנמשכות לה כמו צרעת וזב וזבה ונדה:

אשה כי תזריע וילדה זכר. הנה הקדים התורה להזכיר היולדת זכר כי הוא היותר נכבד וכבר התבאר בספר ב"ח שכאשר היה חומר הנקבה מוכן לקבל זרע הזכר יהיה הנולד זכר וכאשר היה הפכי לו הנה יתפעל ממנו זרע הזכר באופן שיחלש חומו ויהיה הנולד נקבה וכבר ביארנו אנחנו בביאור לספר ההוא כי זרע הנקבה יש לו מבוא הולד מזה הצד ר"ל שהוא יכין חומר הנקבה לקבל פועל מה וזה יתבאר בביצת הנקבה אשר תתהוה מזולת זרע הזכר ויתבררו החלבון והחלמון ויתברר בה המותר הארציי אשר תתהו' ממנו הקלפה ובכלל לא יחסר בה דבר אלא שלא יהיה ממנו אפרוח לפי שאין זרע הזכר שם וזה ממה שיתבאר ממנו של זרע הנקבה פעל מה בבשול זה החמר והכנתו מצד זה החום החלוש הנמצא בו והנה בארנו שם בטול דעת מי שיראה שאין לזרע הנקבה מבוא בהולדה וכן היה זה דעת הפלוסוף לפי מה שספר ממנו אכן רשד' ולזאת הסבה אחשוב שרמזה התורה במה שיחסה לידת האשה זכר אל הזרעתה וזה שכאשר תזריע קודם שיזריע האיש תקנה חום מה לדם הנקבה באופן שיהיה מוכן לקבל פועל זרע הזכר בשלמות והיה הנולד זכר וכשיזרע האיש קודם הנה יהיה הנולד נקבה לחוזק הפכיות דם הנקבה לזרע הזכר ולזה אמרו רז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולזא' הסבה גם כן אמרו הורצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה והנה הלידה הוא לפי מה שיורה עליו הגדר יציאת הולד דרך הרחם ולזה אם יצא דרך דופן לא ינהג בה דין זאת הטומאה והטהרה והנה ינהג זה הדין בולד בחי ובמת כי בכל אחד מהם יפול שם הלידה ועניין הדם היוצא מהרחם בלידה בולד החי והמת הוא אחד בעינו כי הוא מותר הדם הבלתי נאות בהולדה כמו זכרנו במה שקדם בפרשה הקודמת:

וטמאה שבעת ימים. אע"פ שלא תראה דם כי הוא מבואר כי אי אפש' בלידה מזולת דם בלתי נאות להולדה ואולי למיעוט כמותו לא הרגישה בו:

כימי נדת דותה תטמא. ר"ל כימי נדה חליה כי עניין הנדות הוא בנשים חלי מה ולזה תרגיש הנדה בבא וסתה שראשה ואיבריה כבדים עליה והנה דין זאת הלידה הוא דין ראיית הנדה שתטמא שבעת ימים ולא יותר אף על פי שתראה דם בכל השבע' ימים מה שאין כן בראיית הזבח כמו שיתבאר: