רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 45

ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מגיד שאין מיטפל בנתיצה אלא בעל הבית אשר בו הנגע וניתץ את שלו ומניח של חבירו שנאמר את אבניו לא אבני הבית הנלוה לו ולמדנו מזה שאין דין נגעי בתים נוהג אלא בבית שהיו אבנים ועצים ועפר והיה זה כן לפי שהוא כליי ודומה באופן מה לדברים בעלי הצורה השלמה והם בעלי הנפש כי הם כלם כלים כמו שהתבאר בטבעיות ולזה יטמאו האבנים מצד מה שהם חלק מהבית ואף על פי שאין האבנים ראויים לטומאה כמו שקדם והנה יובדל הבית מהבגדים והעור בלקיחת שתי צפורים לטהרתו כמו הענין באדם מה שאין כן בבגדים ובעור כי הם יטהרו בטבילה וידמה שאין זה הענין כן בבתים למעלתם על הבגדים ועל העור אבל היה זה לפי שאי אפשר בהם הטבילה ואין ראוי שתסור טמאתם בזולת פעל כלל ולזה היתה טהרתם בצפורים שיורו על ההנקות מזה ההפסד שבא בסבת החמר כמו שתורה הטבילה על זה והנה עם זה ההבדל בטהרת האדם בצפורים לטהרת הבית מהם מבואר וזה כי האדם ישאר טמא אחר הבאת הצפורים מה שאין כן בבית לפחיתותו והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב זה יהיה באדם או בכלים והנה יטמא בו כלי חרס אם לא היה מוקף צמיד פתיל כי הכלי חרס אינו מטמא אלא מאוירו וזה נוהג גם כן בנגעי האדם ובנגעי בגדים כי הם ראויים בזה הדין כמו הבתים או יותר מהם אלא שזה יהיה בהיותם קבועים במקום כמו הענין בנגעי הבית לא אם היו נעתקי' בזולת עמידה כלל והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו לפי שהוא טמא תכף בואו הנה לא אמר שוכב או אוכל בעבור טמאת האדם אבל אמר זה בעבור טומאת בגדיו ולפי שאין האכילה והשכיבה שם ממה שיש לו רושם בטמאת הבגדים למדנו שלא אמרה התורה אלא שעור שהייתו שם באופן שיטמאו בגדיו וזה שהבגדים שהוא לבוש לא יאמר בהם שהם באים אל הבית בבואו שם ולזה לא יטמא עד שישהה שם שיעור אכילה בינונית והוא כשיעור שלשה ביצים פת חטים ובלפתן ומיסב כי זהו הנהוג מהאכילה וכשיעמוד שם כמו זה השעור אז יטמאו בגדיו שהוא לבוש קודם זה: