רלב"ג ביאור המלות על התורה · דברים · פרק 1 · פסוק 1

במדבר בערבה מול סוף. ראוי שלא יעלם ממנו שאי אפשר שתהיה הכוונ' בזה שדבר משה אל כל ישראל אלו הדברים באלו המקומות שזכר בהם הפסוק וזה כי כבר זכר אחר זה שאלה הדברים דבר משה בשנת הארבעי' בעשתי עשר חדש באחד לחדש אחרי הכותו את סיחון ועוג והנה היו אז ישראל בערבות מואב כמו שנזכר במה שקדם ולזה הוא מחוייב שיהיה הרצון שכבר דבר משה אל כל ישראל אלה הדברים והמקרי' שארעו להם באלו המקומו' כדי שיקבלו תוכחת וזה מבואר מהספורים שספר משה בזה הספר ולזה יהיה הרצון בזה אלה הדברים אשר דבר מה אל כל ישראל שקרו להם בעבר הירדן במדבר בערבה והוא מדבר שמרו פי יי' יתע' עצבו את רוח קדשו בכמה מקומות אלא שכפל הענין במלות שונות:

מול סוף. שם מרו ועצבו את רוח קדשו כאמרו וימרו על ים בים סוף:

בין פארן. ידוע כי במדבר פארן היו כשהיה דבר המרגלים אשר בו מרי עצום:

ובין תופל. אחשוב שרמז בזה למה שעשו ישראל בשטים שנו ונצמדו לבעל פעור שהוא דבר בלי טעם רצוני לומר זאת הע"ז כי השכל מעיד בקלות על מומה והנה התפל הוא דבר שאין לו טעם. ואפשר שיהיה תופל שם כלל למשכן היה רחב השטים חלק ממנו:

ולבן. הוא לבנה ואחשוב ששם היה מחלוקת קרח ושאר מה שחטאו ישראל אז אשר בא זכרו בפרשת קרח ולזה המשיך אליו זכרון החטא שחטאו בחצרות אהרן ומרי' מצד דברם במשה ולזה אמרו בזה הספר זכור את אשר עשה יי' למרים בדרך בצאתכם ממצרי':

ודי זהב. גנה אותם על הספקתם הזהב במעשה העגל עם מה שהשתדל אהרן למנוע זה כמו שבארנו בפרשת כי תשא ולזה שאל שיתפרקו הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם אשר היה בו מהקושי העצום ועם כל זה מחרו להתפרק הנזמים אשר באזני נשיהם ובנותיהם ולזה גנה אותם משה על זה כי כבר נתב' ממנו עוצם תשוקתם לע"ז. ואפשר שנאמ' כי באומרו לבן הורה על תלונותיהם על המן שהיה כזרע גד לבן. והביאור הראשון נראה לנו יותר וכן אפשר שנאמ' כי באמרו ודי זהב הורה על שכבר נתרעמו מזולת סבה תביאם אל זה כי היה להם ספקם מזהב לקנות בו כל הקנינים שירצו כי כבר היה יי' יתעלה עמהם והוא ספק צרכם במדבר כל ימי עמדם שם: