רלב"ג ביאור המלות על התורה · דברים · פרק 18 · פסוק 20

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי. מגיד שאם לא עשה זה בזדון אינו חייב מיתה:

אשר לא צויתיו לדבר. אבל הוא בודה מלבו אלו הדברים ואומר אותם בשמי ויתחייב זה מיתה מפני שנתנבא בשקר ואמר דברים יביאו להכחיש הנבואה או שיביאו לעבור על קצת דברי התורה אשר אנחנו מחוייבים לשמוע לדברי הנביא כהם והמשל שיאמר בשם השם יתעלה שהמטה אשר בידו יהפך לנחש ביום פלוני או יוציא פרח ויוצץ ציץ ויגמול שקדים ביום פלוני וכשלא יקרה זה יתחדש מזה מההפסד שיאמין קצת המון העם שאין יכולת בהשם יתעלה לעשות אלו הנפלאות או שיאמר שהשם יתעלה צוה שילחמו עם זה פלוני ביום השבת והוא לא צוה על זה ויהיה סבה אל שיעברו בזה על מצות התורה והנה יכלול אמרו אשר לא צויתיו לדבר שיאמר השם יתעלה שלחו לומר דברים שמה שצוה אותם השם יתעלה לנביא אחר והנה הפסד שיקרה מזה הוא כי אחר זה יאמר דברים אחרים בשם יתעלה ויחשבוהו העם כנביא ויהיה זה העניין מן ההפסד מה שכבר זכרנו ובכלל אשר לא ציותים לדבר הוא שיאמר דבר בש' השם יתעלה אשר יתבאר לך מהעצם מאמרו שיי' לא צוהו על זה כמו שיוסיף לדורות מצוה או יגרע כי כבר הודיעתנו התורה שזה לא יהיה ונתבאר עוד זה מצד העיון כי לא יתכן שיוחס אל השם יתעלה זה העניין משנוי הרצון:

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. רוצה לומר מיתת חנק: