שיג ושיח; מהדורה עברית · תרומה · שגיאתו המרה של שלמה

שגיאתו המרה של שלמה
חמש פרשיות השבוע הקרובות יוקדשו כולן, למעט ההפסקה לסיפור חטא העגל, לתיאור המפעל המשותף הגדול שהעסיק את בני ישראל בהיותם במדבר: בניית המשכן, המקדש הנייד שישמש מעון סמלי לשכינה. המשכן הוא בית התפילה המשותף הראשון בתולדות ישראל.

המצווה הפותחת את הפרשיות הללו אינה דומה למצוות הפרטניות הבאות אחריה. עניינה בממד ייחודי של מפעל הבנייה: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שמות כה, א-ב, ח).

הדגש מושם כאן על אופייה ההתנדבותי של התרומה. מדוע? הרי עצם בניית המשכן והעבודה בו הם חובה, לא רשות. כך גם קרבנות הקבע, שהתורה מתארת בפירוט. גם חלק מהתרומות היו כאלו. על כל העם הוטלה החובה לתת מחצית שקל כסף ליציקת אדני הכסף של המשכן ועוד מחצית השקל מדי שנה למימון הקרבנות. יתרה מכך, המשכן עצמו הוא תחומו המובהק של הקודש, ובקודש מושל רצונו של אלוהים, לא רצוננו שלנו. אם כן, מדוע צריך המשכן להיבנות בתרומות של נדבת לב?

יש במקרא מקומות שפשרם מתבהר רק במבט לאחור. אחד מהם הוא זה שאנו דנים בו כעת. כדי להבין את פרשת השבוע שלנו עלינו לנוע על ציר הזמן כמעט חמש מאות שנה קדימה, אל ימי בנייתו של מקדש שלמה. הסיפור הוא מן האירוניים ביותר בתנ״ך.

שלמה המלך ידוע לכולנו בחוכמתו. עוד בראשית מלכותו ביקש מה׳ חוכמה וקיבל בשפע: ״וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״ (מלכים א׳ ה, ט).

בימי שלמה הגיע עם ישראל לשיא עוצמתו ועושרו. בניית המקדש מוצגת במקרא כהשלמתה של יציאת מצרים. באופן יוצא דופן, בספר מלכים נמסר לנו תאריך בניית המקדש לא רק למניין שנות שלטונו של המלך, אלא גם למניין השנים מיציאת מצרים: ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה׳״ (מלכים א׳ ו, א).

ההתייחסות ליציאת מצרים מפתיעה ומחושבת. היא מזכירה לנו את הביטוי שמשה השתמש בו בדברו אל בני ישראל ערב כניסתם לארץ: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ (דברים יב, ט). על פי פרשני התורה הקלסיים, המנוחה והנחלה הן רמז לירושלים ולמקדש.¹רש״י על אתר, על פי זבחים קיט ע״א. רמז עבה יותר למקדש ניתן בנאום זה של משה שני פסוקים לאחר מכן: ״וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה׳״ (דברים יב, יא). כך הביא מפעלו של שלמה את סיפור יציאת מצרים אל חיתומו. פרק אחרון בסיפור ארוך.

אלא שבסיכומו של דבר ובעיקרו של דבר, שלמה היה מלך כושל. הרושם הראשון שאנו מקבלים מהכתוב הוא שכישלונו נגרם מנישואיו לנשים נוכריות ש״הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (מלכים א׳ יא, ד). אולם קריאה קפדנית בפרקי שלמה מלמדת שהגורם המרכזי הוא אופן ארגונה של בניית המקדש. מפעל זה העמיס על העם נטל כביר והוביל לתוצאות הרות אסון: אחרי מות שלמה הממלכה התפלגה. עשרת השבטים הצפוניים, בהנהגת המורד ירבעם בן נבט, התנתקו משלטון רחבעם בן שלמה והקימו ממלכה משלהם. זו הייתה נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה המקראית. במקום ממלכה אחת חזקה קמו שתי ממלכות חלשות, שהפָּלתן בידי האימפריות השכנות הייתה מובטחת – ואכן התגשמה.

השאלה האמתית איננה מדוע מרד ירבעם. בפוליטיקה מתרחשים הרבה אירועים כאלה. השאלה האמתית היא מה גרם למרד שלו להצליח. במדינות משגשגות, מצליחות ושלֵוות אין מתחוללות הפיכות. ממלכת שלמה הייתה משגשגת, מצליחה ושלווה. איך אפוא יכול ירבעם ליזום הפיכה ולהצליח בה?

התשובה טמונה בהשפעתו של מיזם הבנייה העצום של המקדש על העם:

לאחר מות שלמה באה לידי ביטוי התמרמרות הציבור על העול הכבד. ירבעם הגולֶה במצרים נקרא לשוב ארצה: ״וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ, וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר: אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ״ (מלכים א׳ יב, ג-ד).

הזקנים, יועציו לשעבר של שלמה, הציעו לרחבעם להיענות לבקשת העם: ״אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים – וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים״ (יב, ז). אלא שרחבעם העדיף לִשעות לעצת יועציו שלו, הצעירים הפזיזים בני גילו, ולהתעלם מעצת הזקנים. הוא הודיע לעם שהוא לא יקל מהנטל, ולא זו בלבד אלא שהוא אף יכביד עליו: ״אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד – וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים – וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים״ (יב, יא). ברגע זה נחתם גורלו.

משהו מוזר קורה בסיפור הזה. בכמה מקומות נשמעות בו מילים שהופיעו בתורה בשני הקשרים: שעבוד מצרים והדינים האוסרים להתעמר בעבדים. הביטוי ״עבודה קשה״ המופיע בפניית העם לרחבעם משמש בתחילת ספר שמות (א, יד) לתיאור שִעבוד בני ישראל. הכינוי ״נֹשֵׂא סַבָּל״, המתאר את עובדי הכפייה של שלמה בלבנון, מזכיר את המשפט ״וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם״ (שמות ב, יא), ואת דברי ה׳ למשה ״לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם״ (שמות ו, ו).

המפקחים על עובדי הכפייה בלבנון מכונים ״הָרֹדִים בָּעָם״, וזה הפועל המשמש שלוש פעמים באיסורי ההתעמרות בעבדים בפרק כה בספר ויקרא: ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״ (פסוק מג ופסוק מו), ״לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ״ (פסוק נג). שלמה בנה ״ערי מִסכנות״ (מלכים א׳ ט, יט), כלומר מתקני אחסון, ואותה מילה ממש משמשת בספר שמות (א, יא) לציון מה שבנו בני ישראל העבדים במצרים. וכמו פרעה, גם לשלמה היו ״רֶכב״ ו״פרשים״ (שמות יד, ט ועוד; מלכים א׳ ט, יט).

ספר מלכים נמנע מלומר את הדברים במפורש. הוא אפילו מכחיש זאת פעם אחת: ״וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד״ (מלכים א׳ ט, כב). ובכל זאת, שוב ושוב רומז הספר כי מפעל הבנייה של בית המקדש הפך את ישראל למצרים שנייה. שלמה היה קרוב להיעשות פרעה ישראלי.

כמה מר הוא צחוקה של ההיסטוריה. שלמה היה החכם במלכי ישראל. האומה עמדה בפסגת קורותיה. עוצמתה ושגשוגה הגיעו לשיאם. לזמן מה, אפילו משלום נהנתה. המלך היה עסוק במשימה הקדושה מכולן, זו שהביאה את יציאת מצרים לידי השלמתה הגמורה. אך באותו זמן עצמו נבט זרע הכישלון שעתיד היה להצמיח מאות שנים של טרגדיה. מדוע? מפני ששלמה הפך את עם ישראל, למעשה, ליחידה של עובדי כפייה: לאותה מהות שכדי לברוח ממנה, יצא עם ישראל ממצרים.

משהבנו זאת, אנו יכולים להביט לאחור ולהבין את חשיבות המצווה הראשונה בפרשיות המשכן, ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי״ (שמות כה, ב). כפי שנרמז פסוקים אחדים לאחר מכן, לא במשכן שורה השכינה, אלא בעם ישראל: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שם, ח) – בתוכם, לא בתוכו. ה׳ גר לא בַּבּניין, אלא בַּבּוֹנים. לא במונומנטים של עץ או של אבן, אלא בנפשם ובלבם של בני אדם האוהבים אותו בכל מאודם.

המִקדש נועד לעמוֹד בלִבה הגיאוגרפי והרוחני של אומה שה׳ הוציא מעבדות לחירות. בהתאם לכך, אמונת ישראל נועדה להיות ביטוי לחופש. המקדש היה צריך להיבנות בתרומות של נדבה ורצון טוב, כמו המִשכּן. אין זה פרט מנהלתי שולי, אלא לב לבו של המיזם כולו. אמונה שנכפית איננה אמונה. עבודת אלוהים כפויה איננה עבודת אלוהים. מקדש שנבנה בעבודות כפייה עומד בניגוד לעצם טיבו של אלוהי ישראל שהוא מוקדש לו. לרגע היסטורי אחד נהג שלמה כאילו הוא פרעה מצרי ולא מלך ישראל, וזָרע בעם תסכול וכעס שהתפוצצו לאחר מותו וקרעו את העם לשניים.

אין זה מקרי, אפוא, כי אם מהותי עד מאוד, שבית האלוהים הראשון – קטן, שברירי, ארעי, היפוכה של תפארת המקדש – נבנה בתרומות חופשיות של נדבת לב. כי אלוהים שוכן לא בבית עץ ואבן, אלא בנפשם ובתודעתם של בני אדם חופשיים. לא במפעלי בנייה כבירים נמצא אותו, אלא בלבבות של מבקשי פניו.