שיג ושיח; מהדורה עברית · שמיני · בְּרִיוֹת הבר של הבריאה

בְּרִיוֹת הבר של הבריאה
חלקו האחרון של ספר שמות וחלקו הראשון של ספר ויקרא מספרים סיפור מובנֶה היטב. בני ישראל מצטווים לבנות משכן. הם מבצעים את ההוראות. הם מצטווים על הקרבנות שיקריבו במשכן זה, ולבסוף, בחלק הראשון של פרשת השבוע שלנו, הכוהנים נמשחים לכהן במשכן.

אבל אז מגיעה תפנית מפתיעה: התורה עוברת לדיני הכשרות, רשימה של מינים אסורים ומותרים למאכל – חיות, דגים ועופות. מה ההיגיון בדינים הללו? ומדוע הם משובצים כאן? מה הקשר בין המשכן לבינם?

הרב אליהו מונק ז״ל הציע הסבר מרתק.¹Elie Munk, The Call of the Torah, New York: Artscroll, 2004, vol. 2, p. 99. כפי שהזכרנו בדרשותינו לפרשיות המשכן בספר שמות, בניית המשכן הייתה מקבילה אנושית לבריאת העולם. כמה ממילות המפתח בסיפור בניין המשכן הן גם מילות המפתח בסיפור בריאת העולם. על יום חנוכת המשכן נאמר בברייתא כי ״אותו היום היתה שִׂמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שָמַים וארץ״.²מגילה י ע״ב. העולם הוא הבית שאלוהים בנה לאדם; המשכן הוא הבית שבני אדם בנו לאלוהים.

הרב מונק מזכירנו שהמצווה הראשונה שאלוהים נתן לאדם הראשון הייתה מצווה של כשרות. ״מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב, טז-יז). הנה כי כן, כנגד דין הכשרות שניתן לאחר בריאת העולם, ניתנים דיני כשרות לאחר חנוכת המשכן. כאז כן עתה, תחילתה של תקופה חדשה בהיסטוריה הרוחנית של האנושות, לאחר מעשה של יצירה, מסומנת בחוקים הקובעים מה מותר ומה אסור לאכול.

מדוע? אכילה כמוה כמין. אלו הן שתי הפעילויות הראשוניות ביותר, שהאדם חולק עם עוד צורות חיים רבות. בלי מין לא הייתה המשכיות למיני החי. בלי אוכל, אפילו הפרט עצמו לא יוכל לשרוד. משום כך, פעילויות אלו עומדות במוקד תשומת לבן של תרבויות רבות ושונות זו מזו. בקצה האחד נמצאות התרבויות ההדוניסטיות, שהאכילה והמין נחשבים בהן לתענוגות שיש לרדוף אחריהם. בקצה האחר – התרבויות הסגפניות, המטיפות להתנזרות מוחלטת ממין ולאכילה לצורך קיום בלבד. הראשונות מדגישות את הגוף, האחרונות את הנפש. היהדות, לעומת זאת, מדברת על האדם במונחים של שילוב ואיזון. אנחנו גוף ונפש. על כן מצוות היהדות אינן הדוניסטיות ואינן סגפניות, אלא הן טרנספורמטיביות. אנו מצווים לקדש את פעילויות האכילה והמין; לעשות אותן במגבלות של קדושה. זהו יסודם של דיני הכשרות וטהרת המשפחה, שני רכיבים מרכזיים בחיי הקדושה.

הבה נצעד צעד נוסף. פרק א בספר בראשית איננו סיפור הבריאה היחיד בתנ״ך. יש עוד כמה. אחד מהם נמצא בפרקי הסיום של ספר איוב, וכאן המקום לבחון אותו מקרוב.

איוב הוא האב־טיפוס של ״צדיק ורע לו״. הוא מאבד את כל אשר לו, מסיבה שאינה מובנת לו. רעיו אומרים לו שהוא בוודאי חטא: הרי רק כך אפשר למצוא צדק במר גורלו. איוב עומד על חפותו, ודורש שימוע בבית דין של מעלה. הוויכוח מתנהל לאורך שלושים ושבעה פרקים, ואז, בפרק לח, אלוהים מתגלה אל איוב ״מִן הַסְּעָרָה״. הוא אינו מציע לו תשובות. להפך, בארבעת הפרקים הבאים אלוהים שואל שאלות משלו, שאלות רטוריות שאין להן שום תשובה: ״אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ?... הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ?... הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב?... מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח?״

אלוהים מציג לפני איוב את מלוא מוטת הבריאה, אך התמונה המתקבלת שונה תכלית שוני מזו המוצגת בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. שם, במרכז הסיפור, נמצא המין האנושי. אדם וחווה נבראו אחרונים; הם עשויים בצלם אלוהים; ניתנת בידיהם הממשלה על כל היצורים החיים. לעומת זאת, העולם שאנו פוגשים בפרקים לח-מא של ספר איוב איננו אנתרופוצנטרי אלא תיאוצנטרי. איוב הוא האדם היחיד בתנ״ך שכביכול רואה את העולם מנקודת מבטו של אלוהים.

מאלף במיוחד הוא התיאור של ממלכת החי בפרקים אלה. לא על חיות המשק מדבר אלוהים עם איוב, אלא על יצורי פרא שלוחי רסן, נהדרים בכוחם וביופיים, החיים הרחק מבני האדם ואדישים כלפיהם לחלוטין. הנה כמה מן השאלות הרטוריות שאלוהים מפנה לאיוב:

מכל פרקי התנ״ך, אלה הם הפרקים המנוגדים באופן העמוק ביותר לתפיסה האנתרופוצנטרית. הם מספרים לנו שהאדם איננו מרכז היקום ואיננו קנה המידה לכל הדברים. כמה מתופעות הטבע המרהיבות ביותר אינן קשורות כלל לאדם ולצרכיו, אלא אך ורק לאלוהים ולעולם הרבגוני שברא. הרמב״ם היה מן ההוגים היהודים שביטאו זאת בבהירות:

ושוב:

מכאן יובן מקומם של איסורים על אכילת בעלי חיים מסוימים – ובהם טורפים כגון אלה המתוארים באיוב – לאחר פרשיות המשכן. בעלי החיים הללו קיימים כמטרה לעצמם, לא לשימושם של בני האדם. היקום העצום, ובו כדור הארץ על שלל המינים אשר בו, הוא בעל שלמות משלו. נכון, אחרי המבול התיר אלוהים לאדם לאכול בשר. אבל זה היה ויתור, כמו לומר: אם אתם מוכרחים להרוג – הרגו, אך לכל הפחות אל תהרגו בני אדם אחרים אלא הסתפקו בבעלי חיים.

בבריתו עם בני ישראל מזמין אלוהים את האנושות כולה לפתוח פרק חדש בתולדותיה. אין מדובר בשיבה לגן עדן האבוד. אבל עם בניית המשכן – בית סמלי לשכינה שעל פני האדמה – משהו חדש התחיל. ואחד הסימנים לכך הוא העובדה שמעתה לא כל הרג בעלי חיים לצורך אכילה מותר לבני ישראל. מינים מסוימים צריכים להישאר מוגנים, חופשיים לממש את חירותם ואת עצמיותם, פטורים מתגרת ידו וחשקיו של האדם. הבריאה החדשה, הַמִשכן, מציינת דרגה חדשה של כבוד כלפי הבריאה הישנה – ובפרט כלפי בְּריוֹת הבּר שלה. לא כל דבר בעולם נוצר לצריכתו של האדם.