1עזרה לשונא
חלק גדול מפרשתנו מוקדש לקובץ דינים המשרטט בפרטנות את תווי פניה של החברה הצודקת שבני ישראל נצטוו ליצור. מלכתחילה בחר הקב״ה באברהם בשל כך: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח, יט). ב"משפט" זה, שעניינו צדק, עוסקת פרשת משפטים.
2במורה הנבוכים מבאר הרמב״ם את מושגי החסד, המשפט והצדקה, ומצביע על מורכבותו של ה"משפט". המושג מציין לדבריו את ״הדין כפי הראוי על הנדון, יהיה זה לטוב או לנקמה״.1מורה הנבוכים, ג, נג. רק לעתים נדירות ה"משפט" היהודי הוא אותו מיצוי דין חמור המכונה בלשון חכמינו "מידת הדין". בדרך כלל נדרש איזון בדמות מידת הרחמים. דוגמה בולטת לכך נמצאת בפרשת השבוע שלנו, והיא מצווה הנמסרת בתמציתיות ובלי קולות וברקים, אך יש לה השלכות מרחיקות לכת וגם עידון ויופי מוסרי:
3כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג, ה)
4שני עקרונות באים כאן לידי יישום. האחד הוא הדאגה לבעלי החיים, ההלכה אוסרת לגרום ״צער בעלי חיים״ שלא לצורך.2דוגמאות נוספות למצוות מן התורה הקשורות לאיסור זה, כולן מספר דברים: שילוח הקן (כב, ו), שביתת בעלי חיים בשבת (ה, יד), איסור חסימת שור בדישו (כה, ד) ואיסור חרישה בשור ובחמור יחדיו (כב, י). התורה כמו אומרת כאן: סכסוך בין שני בני אדם – אסור לו שיגרום להתעלמות מסבלו של חמור. החמור אינו אשם. כבר בהיבט זה של המצווה יש אמירה מוסרית מהדהדת.
5העיקרון השני מרשים אף יותר. לפיו, בעצם, גם שונאך הוא אדם. האיבה מפרידה ביניכם אבל יש דבר עמוק יותר המחבר ביניכם: ברית האחווה האנושית. עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה לעמוד מעל כל מחלוקת. בחברה מתוקנת גם יריבים יודעים להתעלות מעל הטינה והעוינות ולהגיש עזרה זה לזה.
6אם מישהו בצרה, עזור לו. אל תעצור לשאול אם הוא ידיד או אויב. התערב, כמו שמשה התערב כשראה רועים נוהגים בגסות בבנות יתרו (שמות ב, טז-יט). התערב, כמו שעשה אברהם כאשר התפלל למען התושבים של ערי המישור (בראשית יח, כג-לג).
7בלשון המצווה יש כמה דקויות רבות משמעות. הראשונה עולה ממצווה מקבילה בספר דברים:
8לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. (דברים כב, ד)
9המצווה בספר שמות עוסקת בשונאים, ובספר דברים – באחים. המשנה במסכת בבא מציעא (ב, י) מַבחינה בין פריקת המשא מהבהמה לבין טעינתה, וקובעת שהמצווה מהתורה היא בפריקה בלבד. אולם כאשר הגמרא מוסיפה על הבחנה זו את ההבחנה בין בהמתו של שונא לבהמתו של "אח" – היא מגיעה לידי הנחיה מרחיקת לכת. במקרה זה בהמת השונא קודמת לבהמת האוהב, אפילו אם אצל השונא מדובר בטעינה ואצל האוהב בפריקה:
10אוהב לפרוק ושונא לטעון – מִצוָה בשונא, כדי לכוף את יצרו.3בבא מציעא לב ע״ב.
11שניהם צריכים עזרה במידה שווה. אולם כאשר הנזקק הוא שונאו של אדם, על כף המאזניים עומדת לא רק העזרה לזולת, אלא גם הצורך המאתגר להתגבר על הניכור, על הריחוק, על אי־הנעימות. לכן מקרה זה מקבל עדיפות.
12לחז״ל היה קשב עדין לדקויות לשונה של התורה. הביטוי ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ במצווה בפרשתנו נראה מיותר – אך למעשה הוא נחוץ, שכן הוא מחדד נקודה חשובה: כאשר אנו רואים את שונאנו במצוקה, האינסטינקט הראשון שלנו, ברירת המחדל, הוא "לחדול": להסתלק, להימנע מעזרה. זה צו היצר. ואת היצר הזה עלינו, כדברי הגמרא, ״לכוף״.
13נוקבים אף יותר הם תרגומי חז״ל לארמית. לציווי ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ נותנים התרגומים ממד רגשי. אונקלוס כותב (בתרגום חוזר לעברית), ״עזוב תעזוב מה שבלבך עליו, ופרוק עמו״. יונתן בן עוזיאל מפורש אף יותר: ״עזוב תעזוב באותה שעה את השנאה שבלבך עליו, ופרוק וטען עמו״.
14אך יש הסתייגות אחת. שימו לב למילה ״עִמו״ שבסוף הציווי. במשנה (שם) למדים ממילה זו שגם לבעל הבהמה יש חובות:
15הלך [בעל הבהמה] וישב לו, ואמר ״הואיל ועליך מִצוָה, אם רצונך לפרוק, פרוֹק״ – פָּטוּר, שנאמר ״עִמו״. [אבל] אם [בעל הבהמה] היה זקן או חולה, חייב.
16מדוע סרבנותו של השונא פוטרת אדם מהחובה לעזור לבהמה? הרי הבהמה סובלת בכל מקרה. התשובה נוגעת לעיקרון יסודי במוסר של התורה: עקרון ההדדיות. יש לנו חובה כלפי מי שמכיר ברעיון החובה. יש לנו אחריות כלפי מי שמקבל אחריות. לעומת זאת, אם האדם הזקוק לעזרה מסרב למלא את חובתו שלו כלפי בהמתו הרובצת תחת משאה, עזרה מצדנו לא תשפר את המצב. להפך, היא עלולה להרע, שכן היא תסייע לאותו אדם לחמוק מאחריות. אם נעזור לו, נכניס את עצמנו למה שקרוי בשפת הטיפול בהתמכרויות "תלות שיתופית". נעצים את הבעיה שאנו מנסים לפתור, שכן נגרום לאדם להאמין שתמיד יהיה מישהו אחר שיעשה את מה שעליו לעשות. ניצור את מה שהפסיכולוג מרטין סליגמן כינה ״חוסר אונים נרכש״.4ראו למשל בספרו של שאול פוקס, הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1998, ובספרו של סליגמן שטרם תורגם, Martin Seligman, Learned Optimism, New York: Vintage, 2006 (בעיקר בעמ׳ 30-17). מנקודת המבט האישית שלנו, אולי מוצדק לעזור לאדם המסרב לעזור לעצמו. אנו ודאי מיטיבים כך עם הדימוי העצמי שלנו. אולם ייתכן מאוד שהזַקנו בכך לאדם זה ולחברה כולה. מוסר התורה אינו עוסק בהשגת שלמות אישית, אלא ברווחתה של החברה.
17יש משהו ייחודי בגישתה של התורה כלפי שנאה ושונאים. היא ריאליסטית ולא אוטופית. היא איננה אומרת ״אהב את שונאך״. היא אומרת ״עזור לו״. אנחנו רק בני אדם. איננו יכולים לאהוב את אויבינו, ואם ננסה לעשות זאת אנו עלולים לשלם בסופו של דבר מחיר פסיכולוגי כבד: לשנוא את אוהבינו.5לאורך ההיסטוריה המחיר היה לעתים תכופות דווקא דמוניזציה של האויב, כך שלא ייחשב אדם כלל. למחקר קלסי בנושא זה ראו Joshua Trachtenberg, The Devil and the Jews, 2nd ed., Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1983. ראו גם Richard Kearney, Strangers, Gods and Monsters: Interpreting Otherness, London: Routledge, 2002. במקום זאת התורה אומרת: אם אויבך בצרה, בוא לעזרתו. על ידי כך משהו מעוקצהּ של השנאה יקהה. מי יודע, אולי בגלל העזרה תהפוך העוינות להכרת תודה ולבסוף אפילו לחברות? הגשת עזרה היא דרך מעשית להתגבר על שנאה.
18כמובן, ליהדות יש דברים קשים לומר על השנאה. משה ציווה את בני ישראל: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״ (דברים כג, ח). האדומים והמצרים הם שני אבות טיפוס של אויבים. האדומים הם בני עשָו, יריבו של יעקב. המצרים הם העם ששעבד באכזריות את בני ישראל. ובכל זאת התורה אוסרת לתעב את אלה ואת אלה.
19איסור כללי יותר על שנאה מופיע בנשימה אחת עם מצוות אהבת הרֵעַ:
20לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה׳. (ויקרא יט, יז-יח)
21כך מסביר הרמב״ם את איסור הנטירה:
22ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה.6משנה תורה, הלכות דעות ז, יב.
23מצוות פריקת הבהמה סוללת אפוא דרך יצירתית להתגברות על איבה דווקא באמצעות "ניצול" של מצוקה לטובה, וזה עובד. ראיה לכך יש לנו כיום בזכות אחד הניסויים המרתקים ביותר שנעשו במדעי החברה. זהו מחקרו של מוּצָפֶר שֶריף משנת 1954, הידוע כ"ניסוי מערת השודדים".7Muzafer Sherif et al., Intergroup Conflict and Cooperation: The Robbers Cave Experiment 1954/1961. הטקסט במלואו נמצא במרשתת: http://psychclassics.yorku.ca/Sherif/.
24שריף רצה להבין את הדינמיקה של סכסוכים בין־קבוצתיים ודעות קדומות כלפי קבוצות. לשם כך אספו הוא ועמיתיו למחקר 22 ילדים בני 11, כולם בנים אמריקנים לבנים, שעד אז לא הכירו זה את זה – וארגנו להם מחנה קיץ באתר מרוחק, הפארק הלאומי "מערת השודדים" באוקלהומה. הילדים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות ושוכנו בצריפים בשני אזורים שונים של הפארק. בשלב הראשון הקבוצות לא ידעו האחת על קיומה של חברתה. שבוע זה הוקדש לגיבוש הקבוצות. הילדים בכל קבוצה טיילו ושחו ביחד. כל קבוצה בחרה לעצמה שם – "העֵיטים" ו"הפתנים" – והדפיסה את השם על חולצות ועל דגלים.
25בשלב השני שתי הקבוצות הופגשו זו עם זו לארבעה ימים של תחרויות. הקבוצה המנצחת קיבלה גביעים, מדליות ופרסים, והקבוצה המפסידה לא קיבלה כלום. בו במקום נוצרה מתיחות. כל קבוצה קראה לחברי הקבוצה השנייה בשמות גנאי, הציקה להם ושרה עליהם שירים משפילים. היריבות החמירה והלכה. הקבוצות שרפו זו לזו דגלים, ואף פשטו האחת על צריפי המגורים של רעותה. הילדים סירבו לאכול עם בני הקבוצה השנייה בחדר אוכל אחד.
26השלב השלישי נקרא "שלב האינטגרציה". נקבעו פעילויות משותפות. חברי שתי הקבוצות צפו בסרטים ביחד והפעילו יחד זיקוקים ביום העצמאות. התקווה הייתה שמפגשים פנים אל פנים יפחיתו את המתחים ויובילו לפיוס. זה לא קרה. בסיומם של אחדים מהמפגשים ילדים השליכו אוכל זה על זה.
27בשלב הרביעי החוקרים יצרו במתכוון מצבים שבהם מתעוררת בעיה המציקה לשתי הקבוצות גם יחד. הבעיה הראשונה הייתה חסם באספקת מי השתייה למחנה. שתי הקבוצות זיהו את הבעיה בנפרד, ונאספו במקום החסימה כדי לסלקה. יחד עמלו לעשות זאת, ויחד חגגו את ההצלחה. במקרה נוסף שתי הקבוצות בחרו לצפות בסרטים מסוימים. החוקרים הסבירו להם ששכירת הסרטים תעלה כסף רב, והדבר חורג מתקציב המחנה. שתי הקבוצות הסכימו לתרום סכומים שווים. במקרה שלישי עגלה שהילדים נסעו בה נתקעה, והם היו צריכים לדחוף אותה ביחד. בסיומו של שלב זה שתי הקבוצות כבר לא החזיקו בדימויים שליליים זו על זו. באוטובוס שהחזיר את הילדים מהמחנה, ילדים מקבוצה אחת השתמשו בכספי הפרס שלהם כדי לקנות משקאות לכולם.
28שלב זה של הניסוי היה, בעצם, שכפול הסיטואציה של ה"חמור הרובץ תחת משאו" – באמצעות יצירת בעיות ששום צד אינו יכול לפתור לבדו, ושני הצדדים יכולים לפתור ביחד. המסקנה מהפכנית לא פחות. קו השבר שבין אויבים איננו, כפי שמקובל לחשוב, מאפיין יסוד של טבע האדם הצרוב בגנים שלו. נכון, אנחנו חשים עוינות כלפי הזר, האחר, הנוכרי, הגר. יש לַדבר שורשים בפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו, והוא יעלה אל פני השטח כל אימת שתינתן לו הזדמנות. אבל את הגבולות הללו אפשר לשרטט מחדש, באופן שאויבים משכבר יֵשבו באותו צד של השולחן ולא משני עבריו. כל מה שדרוש הוא משימה שאפשר למלא רק בשיתוף פעולה.
29מצוות פריקת החמור היא דוגמה למצב מסוג זה. היא אינה דורשת מאיתנו לבצע את המשימה העל־אנושית כמעט, של אהבת שונאינו. בניסוי מערת השודדים, מה שהפיל את חומת הניכור והעוינות הבין־קבוצתית היה הצורך לעבוד ביחד ולפתור בעיה משותפת.8עוד על כך בספרי Jonathan Sacks, The Home We Build Together, London: Continuum, 2007, pp. 173–182.
30התנ״ך איננו מרשם לאוטופיה. זו נמצאת בו בחזיונות נבואיים - לא כמציאות בזמן הווה. התורה מציעה לנו לזמן הווה רעיון צנוע ומעשי יותר, בעל גדלות מוסרית משלו: מֶחווֹת קטנות של עזרה הדדית יכולות, בטווח הארוך, לשנות את המצב האנושי. בלבה של מצוות פריקת החמור נמצאת אחת האקסיומות היפות ביותר של היהדות: ״איזהו גיבור? מי שעושה שונאו לאוהבו״.9אבות דרבי נתן, כג.