שיג ושיח; מהדורה עברית · יתרו · ממלכת כוהנים

ממלכת כוהנים
חלקה הראשון של פרשתנו, כך נדמה, עומד בניגוד לחלקה השני. בחלק הראשון, פרק יח של ספר שמות, יתרו כוהן מדיין נותן לחתנו משה שיעור ראשון במנהיגות. ואילו בחלק השני הגיבור הראשי הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, המתגלה לבני ישראל התגלות שכמוה לא הייתה ולא תהיה וכורת עמם ברית. בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה מופיע אלוהים אל מול אומה שלמה, בא עמה בברית ונותן לה את הקוד המוסרי המפורסם ביותר בעולם, עשרת הדיברות.

איזה מכנה משותף אפשר להעלות על הדעת בין עצה מעשית של מדייני אחד לבין מילותיה הנצחיות של ההתגלות האלוהית? יש כאן ניגוד מכוון, וניגוד זה חשוב. תורת הממשל היעיל איננה תורה יהודית דווקא. היא חלק ממה שמכונה "חוכמה": חוכמתה האוניברסלית של האנושות. לעם ישראל היו לאורך השנים צורות הנהגה רבות: נביאים, זקנים, שופטים ומלכים בימי המקרא; נשיא תחת שלטון רומא וראש גלות בבבל; שבעה טובי העיר ומגוון צורות של אוליגרכיה, ועוד מבנים שלטוניים אחרים עד הכנסת הנבחרת באופן דמוקרטי ועד בכלל. צורות שלטון אינן אמתות נצחיות ואינן ייחודיות לישראל. אין זה מקרה שהמקום היחיד שבו התורה מצווה על עם ישראל (או מתירה לו, תלוי בפירוש) לחקות אומות אחרות הוא מינוי מלך: ״כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי – שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ (דברים יז, יד-טו).

מה כן ייחודי לישראל? ברית סיני המציבה את ישראל כאומה היחידה שמלכה ומחוקקה העליון הוא אלוהים. ״מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם – הַלְלוּ יָהּ״ (תהלים קמז, יט-כ). ברית סיני כוננה ערך פוליטי חשוב, אך ערך זה איננו צורת ממשל כלשהי כי אם גבולותיו המוסריים של הכוח. כל סמכות אנושית היא מעתה סמכות מואצלת, הכפופה לצווי המוסר העליונים של התורה. מתחת לשמים אין שום כוח מוחלט. בכך נבדלה היהדות מהאימפריות של העולם העתיק, ובכך היא נבדלת מהלאומיות המערבית החילונית לסוגיה. עם ישראל יכול ללמוד פוליטיקה יישומית מכוהן מדייני, אבל את גבולותיה של הפוליטיקה הוא צריך ללמוד מאלוהיו בלבד.

אולם למרות הניגוד בין שני חלקי הפרשה, יש מכנה משותף בין עצות יתרו לבין ההתגלות בסיני: ההאצלה, הביזור והדמוקרטיזציה של המנהיגות. רק אלוהים יכול למשול לבדו.

רעיון זה מוצג בפי יתרו. הוא בא לבקר את חתנו, ומגלה שהוא נושא לבדו בנטל ההנהגה. הוא אומר לו, ״לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה״ (שמות יח, יז). בכל התורה כולה מופיע הביטוי ״לא טוב״ רק פעמיים - כאן ובסיפור בריאת האישה, כאשר אלוהים אומר, ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (בראשית ב, יח). לא טוב לחיות לבד. לא טוב להנהיג לבד. לא טוב – וגם אי־אפשר.

יתרו מציע האצלת סמכויות:

מדובר בשינוי דרמטי במפת הסמכויות. על פי הצעת יתרו, מתוך כל אלף ישראלים יהיו 131 מנהיגים: שר האלף, עשרה שרי מאות, עשרים שרי חמישים ומאה שרי עשרות. מאחד מכל שמונה גברים מצופה שייטול על עצמו תפקיד מנהיגותי כזה או אחר.

בפרק הבא לקראת מעמד הר סיני ה׳ מורה למשה להציע לבני ישראל לבוא בבריתו. בדברים שהוא מצווה על משה לומר מנוסח בעצם כתב השליחות של עם ישראל:

אמנם הארץ כולה שלי, אומר ה׳, אבל רק אתם תהיו לי ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״. זוהי הכרזה מדהימה. לכל אומה יש כוהנים משלה. בספר בראשית מכונה מלכיצדק מלך שלם בן זמנו של אברהם ״כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״ (בראשית יד, יח). בהמשך בסיפור יוסף מסופר על כוהני מצרים שאדמתם לא הולאמה כשאר הקרקעות במדינה (בראשית מז, כב). יתרו היה כוהן מדיין. בעולם העתיק כהונה לא הייתה עניין יוצא דופן. לכל אומה היו כוהנים ואנשי קודש. המיוחד בישראל הוא שכל יחיד באומה זו נועד להיות כוהן. כל אזרח מאזרחיה נקרא להיות קדוש.

אני זוכר כיצד עמדתי עם הרב עדין שטיינזלץ במטה האו״ם בניו יורק, באוגוסט של שנת 2000. זה היה בכינוס מיוחד של אלפיים מנהיגים דתיים נציגי כל הדתות הגדולות. אפילו כאן, אמרתי לו, בתוך ההרכב האנושי הייחודי והמגוון הזה, אנחנו נבדלים. היינו שם המנהיגים הדתיים היחידים כמעט שלבשו חליפות. כל האחרים לבשו גלימות רשמיות. בכל העולם כוהנים ואנשי דת עוטים מלבושים המבליטים את ייחודם, את נבדלותם (זו משמעותה הבסיסית של המילה "קדוש"). לא אצלנו. ביהדות הבתר־מקראית לא היו גלימות שרד, משום שהיהדות מצפה מכל אחד ואחד להיות קדוש¹רעיון זה הופיע שוב בנצרות הפרוטסטנטית בימי הפוריטנים – הזרם שהעלה על נס עקרונות מהתנ״ך (״הברית הישנה״) ובפרט הדגיש את עקרון ״כהונת כל המאמינים״. (תיאופרסטוס, מתלמידיו של אריסטו, קרא ליהודים ״אומה של פילוסופים״, וכיוון לאותו דבר).

ועדיין בעם ישראל יש כוהנים – בני שבט לוי צאצאיו של אהרון הכוהן. כתר כהונה ניתן להם ומעולם לא חולק בשווה בין כל בני ישראל. איך אפשר אפוא לומר שעם ישראל הוא ממלכה שכולה כוהנים?

פרשני המקרא התמודדו עם בעיה זו והציעו שני פתרונות. המילה ״כוהנים״ עשויה להתפרש כ״שׂרים״, מנהיגים (רש״י, רשב״ם) או כ״משרתים״, ״שמשים״ (רמב״ן, אבן עזרא). סתירה? להפך. בני ישראל נקראו להיות אומה של משרתים־מנהיגים. בריתם עם ה׳ מזמינה אותם לקבל אחריות לא רק לעצמם ולבני משפחותיהם, אלא גם למצב המוסרי־רוחני של עַמם בשלמותו. זה אותו עיקרון שנוסח לימים בסיסמה ״כל ישראל ערֵבים זה בזה״. העם היהודי לא השאיר את המנהיגות לאדם יחיד, קדוש ונשגב ככל שיהיה, וגם לא לאליטה. בעם זה מצופה מכל יחיד להיות שר ומשרת – ובמילה אחת, מנהיג. לדמוקרטיזציה מהותית כל כך לא זכה רעיון המנהיגות מעולם.

משום כך תמיד היה קשה להיות מנהיגם של היהודים. ידועים דבריו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן, ״אני נשיא של מיליון נשיאים״. ה׳ הוא אמנם רועֵנו, אך שום יהודי לא היה מעולם כבשה. קשה להנהיג אומה של מנהיגים, אבל יש לתופעה זו פירות מתוקים: בזכותה הותירו היהודים על העולם חותם שהוא הרבה יותר מכל פרופורציה מספרית. היהודים הם שבריר זעיר מאוכלוסיית העולם, כחמישית האחוז, אך בכל תחומי העשייה האנושית תמצאו שיעור גבוה שלהם מובילים ומנהיגים. להיות יהודי משמעו להיקרא אל ההגה.