שיג ושיח; מהדורה עברית · שמיני · אש קודש ואש זרה

אש קודש ואש זרה
הטלטלה אדירה. זה כמה שבועות, וכמה וכמה פרקים – המבוא הארוך ביותר בתורה – שאנו קוראים על ההכנות לָרגע שהקב״ה ישרה את שכינתו בקרב העם. חמש פרשות (תרומה, תצווה, כי תישא, ויקהל ופקודי) מגוללות את ההוראות לבניית המשכן. שתיים (ויקרא וצו) מפרטות את הקרבנות והמנחות שיוקרבו שם. במשך שבעה ימים התקדשו הכוהנים (אהרן ובניו) לקראת כניסתם לתפקיד. עכשיו הכול מוכן. הגיע היום השמיני, היום שעבודת המשכן תתחיל בו.

העם כולו השתתף בבניית ביתה המיועד הנראה לעין של שכינת ה׳ על פני האדמה. בפסוק פשוט אך מרגש מגיעה הדרמה אל פסגתה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם. וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם״ (ויקרא ט, כג). אך עתה, כשהכול בטוחים שסיפור המעשה תם, מתרחש דבר נורא:

החג היה לחגא. שני בני אהרן הגדולים מתו. חז״ל והמפרשים מציעים הסברים רבים לכך. נדב ואביהוא מתו כי – הם נכנסו לקודש הקודשים;¹תנחומא (בובר), אחרי מות ז. הם לא לבשו את בגדי השרד הנכונים;²ויקרא רבה כ, ט. הם לקחו אש מהמטבח, לא מהמזבח;³תנחומא (בובר), אחרי מות ז. הם לא התייעצו עם משה ואהרן;⁴ילקוט שמעוני, שמיני תקכד. הם לא התייעצו זה עם זה.⁵תנחומא (בובר), אחרי מות ז. יש המאשימים אותם בגאווה: לא הייתה להם סבלנות לקבל על עצמם תפקיד הנהגה;⁶מדרש אגדה (בובר), ויקרא י. הם לא התחתנו, כי סברו שהדבר הוא למטה מכבודם.⁷ויקרא רבה כ, י. ויש הרואים במותם עונש על חטא מוקדם, על שאכלו ושתו במעמד הר סיני, בשעה שחזו באלוהים (שמות כד, ט-יא).

כל הפירושים הללו נסמכים על קריאה קפדנית בארבעת המקומות בתורה המציינים את מות נדב ואביהוא (ויקרא י, ב; ויקרא טז, א; במדבר ג, ד; במדבר כו, סא), ובאזכור המקראי לנוכחותם במעמד הר סיני. כל אחד מהם הוא פרי התבוננות מעמיקה בסכנותיה של התלהבות דתית מופרזת. אולם ההסבר הפשוט ביותר הוא זה האמור במפורש בתורה עצמה. נדב ואביהוא מתו כי הקריבו אש ״זָרָה״, כלומר פעלו באופן ״אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״ (ויקרא י, א). כדי להבין את משמעות הדבר, עלינו לשוב אל הראשונות ולהיזכר במשמעות המושג ״קודש״, ומתוך כך במשמעותו של המִקדָש כביתו של הקודש.

הקודש הוא אותו מִקטע של זמן ומרחב שהקב״ה הִקצה לשכינתו. הבריאה כרוכה בהסתתרות. לא במקרה נגזרות המילים ״עולם״ ו״נעלם״ משורש אחד. כדי לתת לאדם משהו מכוחות הבריאה שלו – את הלשון המאפשרת לו לחשוב, לתקשר, להבין, לדמיין חלופות עתידיות ולבחור ביניהן – לא היה די שאלוהים יברא את ההומו ספיינס. הוא היה צריך לצמצם את עצמו, כלשונם של המקובלים, ולברוא מרחב לפעולה האנושית. מכל מעשיו של אלוהים, הצמצום הוא המעשה המבטא באופן העמוק ביותר את האהבה ואת הנדיבות הטמונות בבריאה. אלוהים שאנו פוגשים בתורה דומה להורה היודע שכדי לטעת בילדו בשלות ואחריות הוא צריך לסגת, לשחרר, להימנע מהתערבות.

אבל יש גבול. צמצום מוחלט של אלוהים ייראה כנטישה של העולם; הוא יִדְמה, במשל שלנו, לאב העוזב את ילדיו. לא בזאת חפץ הקב״ה. אם כן, איך יותיר בעולם את עקבות נוכחותו?

התשובה הניתנת לכך בתורה איננה פילוסופית. תשובה פילוסופית (אני חושב כאן על הזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית, זה שהחל בעת העתיקה באפלטון, ובעת החדשה בדקארט) תהיה תשובה החָלה באופן אוניברסלי: בכל הזמנים, בכל המקומות. אבל אין תשובה שהיא נכונה בכל הזמנים ובכל המקומות. משום כך הפילוסופיה לא תוכל לעולם להכיל את הסתירה שיש לכאורה בין בריאה אלוהית לבין רצון חופשי של האדם, או בין השכינה האלוהית לבין העולם האמפירי שבתוכו אנחנו חושבים, בוחרים ופועלים.

המחשבה היהודית היא נוגדת פילוסופיה. בעיניה, אמיתות מתגלמות דווקא בזמנים ובמקומות מסוימים. יש זמנים קדושים (היום השביעי, החודש השביעי, השנה השביעית, וסוף מחזור שבע שבתות השנים, שנת היובל). יש אנשים קדושים (עם ישראל בכללותו, ובו הלוויים, ובהם הכוהנים). ויש מרחב קדוש (ארץ ישראל, ובתוכה ירושלים, ובתוכה המקדש, ובתוכו הקודש ויותר ממנו קודש הקודשים; ובמדבר, המשכן ובתוכו הקודש וקודש הקודשים).

הקודש הוא הנקודה בחלל ובזמן שהאדם פוגש בה את השכינה על ידי כך שהוא נסוג ומצטמצם, שכן לא רק אלוהים מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאדם, אלא גם האדם מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאלוהים. הקודש הוא המקום שאלוהים נחווה בו כנוכחות מוחלטת. זהו מפגש שמעצם מהותו יכול להתקיים רק במקום ובזמן שהאדם מוותר בהם לחלוטין על הרצון ועל היוזמה שלו. אין זה מפני שהקב״ה מזלזל ברצונו של האדם וביוזמתו. נהפוך הוא: הקב״ה ייפה את כוחו של האדם לבחור וליזום, לפעול וליצור, ולהיות שותפו לבריאה. אולם כדי שהאדם יהיה נאמן לכוונותיו של הבורא, חייבים להיות זמנים ומקומות שהוא יחווה בהם את מציאותו של האלוהי. בזמנים ובמקומות הללו נדרש ציות מוחלט; נדרשת השעיה של הרצון והבחירה.

הטעות היסודית ביותר – טעותם של נדב ואביהוא – היא לקחת את הכוחות השייכים למפגשו של האדם עם העולם, ולהפעיל אותם במפגשו של האדם עם אלוהים. לו נקטו נדב ואביהוא יוזמה פרטית להילחם ברוע ובעוול, הם היו נחשבים גיבורים. אבל הם נקטו יוזמה פרטית בזירת הקודש, ובזאת שגו. הם הנכיחו את עצמם היכן שהנוכח המוחלט הוא האלוהים. זוהי סתירה פנימית. משום כך מתו.

שגיאה היא לחשוב את הקב״ה לגחמני, קנאי וזעפן: זהו מיתוס שהפיצו הנוצרים הראשונים בניסיון למתג את דתם כדת האהבה המחליפה את דמות האל האכזר־קשה־נקמן של ״הברית הישנה״ בדמות אל סבלן ואוהב. כשהתורה עצמה מתארת את הקב״ה כזעפן ונקמן היא עושה זאת כדי ״לדבר בלשון בני אדם״,⁸ברכות לא ע״א. במונחים שבני אדם יבינו. האמת שהתורה היא, לאורכה ולרוחבה, סיפור אהבה: אהבתו היוקדת של הבורא לברואיו, למרות כל האכזבות והבגידות שהאנושות מנחילה לו. הקב״ה צריך את המפגש איתנו לא מפני שהוא צריך אותנו אלא מפני שאנחנו צריכים אותו. כדי שציוויליזציה תלך בדרכי האהבה והצדק, ותחלוק כבוד לבריאה ולשלמותה, מוכרחים להיות לה רגעים שהיא מותירה את ה״אני״ מאחור. כך היא פוגשת את מלוא ההוויה בכל תפארתה כשהיא נקייה מהנכחה עצמית.

זהו תפקידו של הקודש, הנקודה שבה ה״אני״ שותק אל מול נוכחותו האדירה של ה״ישנוֹ״. נדב ואביהוא שכחו זאת. הם שכחו שכדי להיכנס אל המרחב המקודש, או אל הזמן המקודש, נדרשת ענווה אונטולוגית, נדרשת השעיה מוחלטת של היוזמה ושל התשוקה. קשה להגזים בחשיבות הדבר. כשאנו מבלבלים את רצון ה׳ עם רצוננו, אנו הופכים את הקודש, את מקור החיים, לטומאה ולסם מוות. הדוגמה הקלסית לכך היא ״מלחמת הקודש״, הג׳יהאד, מסע הצלב, המלביש את תאוות ההשתלטות בגלימת הקדושה, כאילו כיבוש והמרת דת כפויה הם רצון האלוהים.

סיפורם של נדב ואביהוא הוא תזכורת חוזרת לאזהרה שנשמעה לראשונה בימי קין והבל. המעשה הראשון של עבודת האלוהים הוביל לרצח הראשון. כמו היתוך גרעיני, גם הפולחן הדתי הוא מקור אנרגיה היכולה להביא ברכה אך גם אסון.

שלושה סוגים של אש משמשים בסיפור נדב ואביהוא, בשלושה פסוקים רצופים. ראשונה היא האש מהשמים: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה...״ (ט, כד). זוהי אש של חסד, של שעת רצון. אחריה באה האש הזרה שהקריבו שני בני אהרן: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״ (י, א). ואז באה אש הנגד מן השמים: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳, וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳״ (י, ב). המסר פשוט ורציני מאוד: הדת איננה מה שהנאורות האירופית חשבה שהיא תהיה: שולית, שתוּקה וקלושה. היא אש – וכמו אש, היא מחממת אך היא גם שורפת. ואנחנו שומרי הלהבה.