שיג ושיח; מהדורה עברית · מסעי · משה, ישעיהו, ירמיהו

משה, ישעיהו, ירמיהו
פרשת מסעי נקראת תמיד בימי בין המצרים. עם ישראל מעלה בימים אלה את זכר שתי תבוסותיו הלאומיות הגדולות. בית המקדש היה סמלו של עם ישראל – וחורבן בית המקדש מסמל אפוא את חורבן העם. חורבנות שני בתי המקדש, במאה השישית לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה, אירעו בעטייה של מנהיגות עלובה.

זרעי החורבן של הבית הראשון נטמנו שנים לא רבות אחרי הקמתו, בהחלטה הרת אסון של המלך רחבעם בן שלמה. שלהי שנות מלכותו של שלמה עוררו תסיסה בקרב נתיניו. מנגנון המס של פרעה העמיס עליהם, בייחוד בשנות בניין המקדש, נטל כבד משאת. משמֵת שלמה באו אל בנו ויורשו רחבעם וביקשוהו להפחית מן הנטל. יועציו הוותיקים של שלמה הציעו לבנו להיענות לבקשה. העצה שנתנו לו היא מן היפות שניתנו אי־פעם למנהיג: אם תשרת את העם, העם ישרת אותך (מלכים א׳ יב, ז). רחבעם לא שעה לעצה. הממלכה התפלגה לשתי ממלכות חלשות, שנפילתן הייתה רק שאלה של זמן. כדברי אברהם לינקולן, ״בית שהתפלג נגד עצמו לא יעמוד לאורך ימים״.

חורבן בית שני בימי הרומאים נבע מקריסה מוחלטת של המנהיגות ביהודה. בית חשמונאי שניצח את ההלניזם בשדה הקרב, נכנע לו בהדרגה בזירה התרבותית ובזירה המדינית. הכהונה הייתה נתונה לפוליטיזציה ולהשחתת המידות. הרמב״ם כתב באיגרת לחכמי מרסיי כי בית שני חרב משום שהיהודים לא למדו את חוכמת המלחמה. בתלמוד נאמר שהבית חרב בגלל שנאת חינם. יוסף בן מתתיהו תולה את החורבן במלחמה הפנימית בין סיעות הקנאים שהגנו על ירושלים. כל ההסברים הללו נכונים, וכולם חלק מתופעה אחת: כשאין מנהיגות אפקטיבית מתחוללת פלגנות. יש סכסוך פנימי, האנרגיה מתבזבזת, ואין אסטרטגיה לכידה. התבוסה בלתי נמנעת.

בעיני היהדות, מנהיגות איננה מותרות. היא כורח. עמֵנו עם קטן ופגיע מאוד. כשיש לנו השראה מנהיגותית, אנו עולים לגדולה. באין השראה אנו צונחים לתהום.

לשלושת השבועות של ימי בין המצרים יש, ככל שהדבר יישמע מוזר, מסר מעודד. הוא טמון בעובדה שעם ישראל שרד מן החורבנות שפקדו אותו – ולא רק שהוא שרד, הוא אף התאושש והתחזק. עם ישראל נעשה אומה של שורדים, במובן החיובי ביותר של המילה. מי נתן ליהודים את העוז ואת התעוזה להיות כאלה?

התשובה היא: שלושה מנהיגים ששמותיהם קשורים לבלי הַתר בשלושת השבועות. אלה הם משה, שהמסר שלו לדורות הבאים בתחילת ספר דברים נקרא תמיד בשבת שלפני תשעה באב; ישעיהו, שמפטירים בחזונו באותה שבת והוא הנותן לה את שמה ״שבת חזון״; וירמיהו, הנביא שחזה את החורבן, ושמפטירים בנבואותיו בשתי השבתות האחרות שבשלושת השבועות.

מה עשה את שלושת האישים הללו למנהיגים גדולים? שלושתם היו ביקורתיים כלפי בני זמנם – אבל כאלה הם רוב האנשים. אין צורך בכישרון מיוחד כדי להיות ביקורתי. שלושתם חזו חורבן – אבל ירמיהו עצמו הצביע על כך שנבואת זעם היא אופציה נטולת סיכון. אם יקרו דברים רעים, זו תהיה הוכחה לצדקתך; ואם לא – תמיד תוכל לומר שאלוהים החליט לרחם עלינו וחזר בו מכוונתו.¹ראו ירמיהו כח; רמב״ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה י, ד.

מה אפוא ייחד את משה, ישעיהו וירמיהו? מה הפך אותם למנהיגים גדולים? ובפרט, מה הפך אותם למנהיגים דווקא בימים קשים, ומתוך כך למנהיגים לכל עת? התשובה שוב עומדת בסימן שלוש, שכן לדעתי שלושת המנהיגים שאנו מעלים על נס בשלושת השבועות התייחדו בשלושה דברים.

הראשון הוא ששלושתם היו נביאי תקווה. אפילו ברגעים הקודרים ביותר הם הצליחו לראות מבעד לחשרת הסופה את השמים התכולים שמעבר לה. הם לא היו אופטימיסטים, אך הייתה להם תקווה.²על ההבחנה בין אופטימיזם לתקווה ראו את הדרשה ״ביטחון בהצלחה״ לפרשת שלח. כדי להיות אופטימיסט לא צריך אומץ. אך כדי להיות נביא של תקווה דרושים אומץ, חוכמה, הבנה עמוקה של ההיסטוריה, הכרה בָּאֶפשרי ולא רק בַּסביר, וכושר ביטוי. כל אלה היו למשה, לישעיהו ולירמיהו. הנה זה בפי משה:

והנה בנבואת ישעיהו:

ואצל ירמיהו:

המיוחד בכל שלוש נבואות התקווה הללו הוא שהן נאמרו בידיעה שדברים רעים עתידים לקרות לעם ישראל. אין זו תקווה קלילה הנישאת לה על כנף רננים נעלסה; זו תקווה עיקשת הבוקעת מגיא צלמוות.

המאפיין השני המייחד את משה, ישעיהו וירמיהו הוא שדברי הביקורת שלהם נאמרו מתוך אהבה. ישעיהו אמר, בשמו של הקב״ה, מילים שהן אולי המלבבות ביותר שנאמרו לעם ישראל בזמן מן הזמנים: ״כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה – וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה׳״ (ישעיהו נד, י). ירמיהו, בתוך שטף דברי התוכחה הקשים שלו, התנבא במילות אהבה מופלאות שהיו למטבעות לשון: ״כֹּה אָמַר ה׳: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (ירמיהו ב, ב).

ומשה – אהבתו לעמו מהדהדת מכל התפילות שנשא למענו, ויותר מכולן תחנוניו לה׳ לאחר חטא העגל. הוא היה מוכן אז למסור את נפשו כדי שה׳ יסלח לעם: ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ (שמות לב, לב). קל להיות ביקורתי, אבל המבקרים המשפיעים הם רק אלה האוהבים באמת ובתמים את מושא ביקורתם ומשכילים להראות לו את אהבתם זו.

והמאפיין השלישי והאחרון: משה, ישעיהו וירמיהו היו שלושת הנביאים שדיברו יותר מכל הנביאים האחרים על תפקידו של עם ישראל בקֶרב האנושות. משה אמר שיש לשמור את המצוות והחוקים שבתורת ה׳ ״כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״ (דברים ד, ו). בפי ישעיהו שָׂם ה׳ הצהרות, כגון ״וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה׳, וַאֲנִי אֵל״ (ישעיהו מג, יב), או ״אֲנִי ה׳ קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ״ (מב, ו-ז). ירמיהו היה המנהיג שהגדיר לדורו ולדורות הבאים את תפקיד היהודים בתפוצות: ״וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה׳, כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם״ (ירמיהו כט, ז) – ההכרזה הראשונה בהיסטוריה על מהותו של מיעוט יצירתי.

מדוע נקודת המבט האוניברסלית כה חשובה פה? מפני שמנהיגים הדואגים רק לעמם הם שוביניסטים. לא אומץ אמתי הם נוסכים בעמם, כי אם רברבנות, ציפיות שווא ורגש אגוצנטרי.

ה׳ נתן למשה הצעיר הזדמנות להראות שלא רק למען בני עמו הוא מוכן להיחלץ – ומשה נענה לאתגר, והושיע את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים (שמות ב, יז). ירמיהו נתקדש בידי ה׳ להיות ״נָבִיא לַגּוֹיִם״, לא רק ליהודים (ירמיהו א, ה). ישעיהו הפליא לבטא בנבואותיו אכפתיוּת לגורלן של אומות כמצרים ואשור, אויבותיה של ממלכת יהודה, שלבו היה כמובן נתון לה (ישעיהו יט, יט-כה).

גדולתם של מנהיגים גדולים אינה רק בדאגתם לעמם שלהם; הרי כולנו, למעט אלה מאיתנו הנגועים בשנאה עצמית, עושים זאת. גדולתם המיוחדת היא בדאגתם לאנושות. רגישותם האוניברסלית היא המאצילה על מסירותם לעמם שלהם הוד ועוצמה מוסרית.

להיות סוכן של תקווה, לאהוב את העם שאתה מנהיג, ולהרחיב את אופקי האכפתיות כך שיקיפו את האנושות כולה – זהו סוג המנהיגות המקנה את היכולת להתאושש ממשבר ולהמשיך הלאה. הוא אשר עשה את משה, את ישעיהו ואת ירמיהו לשלושה מן המנהיגים הדגולים בכל הזמנים.