שיג ושיח; מהדורה עברית · בהר · גבולות השוק החופשי

גבולות השוק החופשי
בעודי כותב דרשה זו צדה את עיני כותרת בעיתון: ״המיתון הכפול לא פגע בעשירים ביותר בבריטניה: הם התעשרו השנה אפילו יותר״. זאת, אף על פי שמאז המשבר הפיננסי של 2008 רוב הבריטים נעשו עניים יותר, או במקרה הטוב הכנסותיהם נשארו כפי שהיו. ״מָה אַתָּה רוֹצֶה, זֶה הַחַיִּים: הָעֲשִׁירִים מִתְעַשְּׁרִים, הָעֲנִיִּים מִתְעַנִּים״, שר פעם שי להב למילותיו של דן תורן. אל התופעה הזו מכוונת החקיקה החברתית של פרשת בהר.

פרק כה בספר ויקרא מציג סדרת דינים שמטרתם לתקן את הנטייה של השוק החופשי, בגרסתו נטולת האיזונים והבלמים, להחריף בהתמדה את האי־שוויון. ישנה, תחילה, שנת השמיטה, שבה החובות נמחקו, העבדים העִברים השתחררו, האדמה הוּברה ויבולה לא נאסף אלא היה שייך לכול. יֶשנה מצוות שנת היובל, שבה, לבד מכמה חריגות, נחלות משפחתיות חזרו לבעליהן שנאלצו לאורך השנים למוכרן. ישנה המצווה לעזור לנזקקים: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ״ (ויקרא כה, לה). וישנו הציווי שלא לנגוש בעבדים, אלא ״כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ״ (שם, מ).

״משה לא רצה לבטל את הבעלות על רכוש״, אמר, וצדק, המשורר היינריך היינה; ״להפך, רצונו היה שלכל אדם יהיה רכוש, כדי שאיש לא ייאלץ, מחמת עוני, להיות עבד בעל תודעה עבדותית. החירות הייתה תמיד בראש מעייניו של המשחרר הגדול, והיא עדיין מפעמת ולוהבת בכל חוקיו הנוגעים להתרוששות״.¹מצוטט אצל Israel Tabak, Judaic Lore in Heine (Johns Hopkins University Press reprints), New York: Arno Press, 1979, p. 32.

למרות עתיקותם המופלגת של חוקים אלה, הם היו פעם אחר פעם מקור השראה ללוחמי החירות והצדק החברתי. המילים האמורות בפרקנו על שנת היובל, ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ״ (שם, י), חקוקות על פעמון החירות בפילדלפיה. ההתארגנות הבין־לאומית שנרקמה בשנות התשעים המאוחרות ביותר מארבעים מדינות ופעלה לשמיטת חובות של מדינות העולם השלישי נקראה ״יובל 2000״, בהשראה מוצהרת של פרשתנו.

עמדתה המאקרו־כלכלית של התורה מיוחדת במינה. מובן שאי־אפשר ליישם באופן ישיר במציאות של המאה העשרים ואחת, בעולם של כלכלה גלובלית ותאגידים בין־לאומיים, חוקים שניתנו לפני יותר משלושת אלפים שנה לחברה חקלאית בעלת תודעה של ריבונות אלוהית ישירה. בין הכתובים העתיקים לבין יישומם העכשווי מתווך תהליך ארוך, מורכב וזהיר של מסורת ופרשנות, התורה שבעל־פה.

ובכל זאת, אפשר לזהות במסלול הזה כמה ערכים קבועים חשובים. ראשון בהם הוא העבודה. יש ערך נאצל בהתפרנסות, בהתקיימות מתוך יגיעה ורווח. ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״, נאמר בתהלים (קכח, ב). אנו אומרים מילים אלו במוצאי שבת, בתחילתו של שבוע עבודה חדש. להבדיל מתרבויות אריסטוקרטיות, כגון זו של יוון העתיקה, היהדות מעולם לא זלזלה בעבודה או בכלכלה היצרנית. היא לא ראתה בעין יפה את היווצרותו של מעמד פנאי. ״כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון״.²משנה, אבות ב, ב.

שנית, כל עוד אין סיבות משכנעות לחרוג מכך, פירות עמלו של אדם שייכים לו. היהדות חושדת ב״ממשלה גדולה״ המטילה מסים כבדים, ורואה בכך פגיעה בחירות. זה לוז נאום האזהרה שנשא שמואל הנביא מפני כינונה של מלוכה. המלך, בישר שמואל לשומעיו, יגייס לשירותו את בניהם ובנותיהם, ״וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו... צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים״ (שמואל א׳ ח, יד-יז).

היהדות היא דתו של עם שנולד מתוך עבדות ונכסף לגאולה; והעבדות היא מתקפה על רעיון כבוד האדם, בראש ובראשונה בכך שהעבדות שוללת את בעלותו של אדם על עושר שהוא מייצר. בלב התנ״ך נמצא רצונו של אלוהים שבני אדם חופשיים יעבדו אותו מתוך חופש; ואחת ההגנות החזקות ביותר על החופש הוא הקניין הפרטי, הבסיס לעצמאות כלכלית. החברה האידיאלית בחזון הנביאים היא חברה שבה כל איש חופשי לשֶבת ״תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ״ (מיכה ד, ד).

בחברה החופשית, התחרות היא הדלק המפרנס את אש ההמצאה. שנים רבות לפני אדם סמית הועלה במקורות היהודיים הרעיון שלעתים קרובות מושגת התקדמות, לרווחת היחיד והחברה, בזכות מניעים שאינם רוחניים במיוחד. ״וְרָאִיתִי אֲנִי״, אומר קהלת, ״אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ״ (קהלת ד, ד). או בניסוחם של חז״ל, ״אלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ובנות״.³בראשית רבה ט, ט. חז״ל העדיפו את השוק החופשי אפילו בזירת עיסוקם שלהם, החינוך היהודי. הם פסקו כי מלמד תורה לילדים אינו יכול להתנגד להקמת ״עסק״ מתחרה בסביבתו. הנימוק פשוט: ״קנאת סופרים תרבה חכמה״.⁴בבא בתרא כא ע״ב – כב ע״א.

כלכלת השוק היא השיטה הטובה ביותר המוכרת לנו להפחתת העוני באמצעות צמיחה כלכלית. בעשורים האחרונים, בתוך שנות דור, היא הקימה מעפר דל 100 מיליון הוֹדים ו־400 מיליון סינים, והם נחלצו בזכותה מעוני. חז״ל ראו בעוני פגיעה בכבוד האדם. היהדות אינה שותפה לתפיסות רומנטיות ודתיות שונות הרואות בעוני ברכה ומתת שמים. ״עניוּת היא כמיתה״, אמרו חז״ל,⁵נדרים ז ע״ב. והיא קשה ״יותר מחמישים מכות״.⁶בבא בתרא קטז ע״ב. ועוד אמרו:

כלכלת השוק טובה בייצור עושר, אך היא מצטיינת פחות בחלוקתו ההוגנת. ריכוז העושר בידיים מעטות נותן לאנשים מסוימים כוח מופרז על חשבונם של אחרים. בבריטניה כיום לא נדיר שמנהלים בכירים מרוויחים פי 400 ויותר מרוב העובדים שלהם. הדבר לא יצר צמיחה כלכלית או יציבות פיננסית, אלא את ההפך מכך. כדברי הכלכלן הדרום קוריאני הא־ג׳ון צ׳אנג, מחבר הספר 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם,⁸הא־ג'ון צ'אנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, עברית: גיא הרלינג, מודיעין: כנרת, זמורה־ביתן, 2011. כלכלת השוק היא השיטה הטובה ביותר שישנה, אבל ״היא זקוקה לניווט ולרגולציה זהירה״.

זוהי בדיוק מהותה של החקיקה שבפרשת בהר. היא מלמדת אותנו שכל מערכת כלכלית חייבת להתקיים בתוך מסגרת מוסרית. היא אינה צריכה לשאוף לשוויון כלכלי, אבל שומה עליה להקפיד על כבוד האדם. אסור להניח לשום אדם להיכלא לצמיתות בעבותות של חוב. אסור להרשות שמקומו של אדם כלשהו בחברה יישלל ממנו, ובימי המקרא זו הייתה המשמעות של היעדר נחלה. אסור שאדם יהיה עבד למעסיקו. לכל אחד יש זכות – יום אחד משבעה, שנה אחת משבע – להינפש מלחץ העבודה האינסופי. אף לא אחד מאמצעים אלה מפרק את כלכלת השוק, אבל חלקם כרוכים בחלוקה מחודשת של העושר, אחת לתקופה.

בלב החוקים הללו נמצא חזון חברתי שהוא אנושי עד לשד עצמותיו. ״שום אדם אינו אי״, כתב המשורר ג׳ון דאן. אנחנו ערבים זה בזה ומעורבים זה בגורלו של זה. מי שה׳ בירכם ביותר מכפי צורכָּם, ראוי שיחלקו משהו מהשפע עם אלה שיש להם פחות מכפי צורכם. בעיני היהדות, אין זה עניין של נדיבות לב וולונטרית, אלא של צדק שחייב להיעשות; מכאן המילה ״צדקה״. משהו מהרוח הזו נחוץ לנו בכלכלה המתקדמת של זמננו, אם איננו חפצים באומללות אנושית ובפורענות חברתית.

אין מי שהיטיב לומר זאת מהנביא ישעיהו, בפרק הפותח את ספר נבואותיו:

האדם לא נברא כדי לשרת את השווקים. השווקים נוצרו כדי לשרת את צלם אלוהים, את האדם.