שיג ושיח; מהדורה עברית · תצוה · כוהנים ונביאים

כוהנים ונביאים
בכל הפרשיות בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר – מהופעתו הראשונה של משה בפרשת שמות, ועד המעבר לספר דברים שכל כולו נאום משה – נזכר שמו של אדון הנביאים. רק בפרשה אחת לא. זוהי פרשת תצווה, פרשת השבוע. האיש שבמרכז הבמה עובר לפרשה אחת אל מאחורי הקלעים. הפרשנים עמדו על כך, והציעו כמה פירושים.

לפי הגאון מווילנה, ברוב השנים פרשת תצווה נקראת בשבוע שחל בו ז׳ באדר, יום פטירתו של משה. בשבוע זה אנו מציינים את אבדנו של גדול המנהיגים בהיסטוריה היהודית – והיעדרו מפרשת השבוע מבטא את תחושת האבדן.¹דב אליאך (עורך), פנינים משלחן הגר״א על התורה, ירושלים: מכון מורשת הישיבות, תשל״ז, עמ׳ קכט.

בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר, 1340-1270) מייחס את היעדרו של משה לבקשתו מהקב״ה בפרשה הבאה שימחל לישראל על חטא העגל. ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם״, הפציר משה, ״וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ (שמות לב, לב). בתלמוד מופיע כלל: ״קללַת חכם, אפילו על תנאי – היא באה״,²מכות יא ע״א. כלומר, גם אם התנאי האמור בה לא התמלא. משום כך, לשבוע אחד שמו ׳נמחה׳ מהתורה.³פירוש בעל הטורים לשמות כז, כ.

רבי יצחק בן יהודה הלוי, בעל פענח רזא,⁴חלק ניכר מהמופיע בספר זה מבוסס על דבריו של רבי יצחק בן שמשון כץ, חתנו של המהר״ל מפראג (1609-1525). קושר את התופעה לכלל תלמודי אחר: ״כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם״,⁵זבחים קב ע״א. כלומר הותיר את חותמו. כשמשה ניסה בפעם האחרונה להשתמט מהשליחות שה׳ הטיל עליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ואמר ״בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח״, הוא עורר את חרון אפו של הקב״ה (״וַיִּחַר אַף ה׳ בְּמֹשֶׁה״, שמות ד, יג-יד). ה׳ אמר לו שאהרון אחיו יתלווה אליו בלכתם לפרעה. בעוון זה נלקחה ממשה הזכות להיות הכוהן הראשון, והתפקיד הועבר לאהרון. משום כך נפקד שמו של משה מפרשת תצווה, המוקדשת לתפקידם של הכוהנים.

כל שלושת ההסברים הללו מתמקדים בהיעדר. אבל ההסבר הפשוט ביותר הוא אולי שפרשת תצווה מוקדשת לנוכחות, נוכחות שהייתה לה השפעה מכרעת על היהדות ועל ההיסטוריה היהודית.

היהדות מתייחדת מן הדתות בכך שהיא מכירה לא בצורה אחת של מנהיגות דתית, אלא בשתיים: הנביא והכוהן. דמות הנביא הציתה את הדמיון מאז ומתמיד. הנביא, או הנביאה, הוא איש הדרמה, האיש המטיח את האמת בפני בעלי הכוח ואינו ירא לקרוא תיגר על מלכים וחצרותיהם ואף על החברה כולה, בשמם של אידיאלים נעלים ואפילו אוטופיים. שום טיפוס אחר של אישיות דתית לא הותיר חותם כמו נביאי ישראל, ובהם משה - הנביא הגדול מכולם. הכוהנים, לעומת זאת, היו בדרך כלל דמויות שקטות יותר, א־פוליטיות, אנשים העושים את עבודתם במקדש ולא תחת אור הזרקורים של הוויכוח הפוליטי. ובכל זאת, הם שמרו על עם ישראל כ׳גוי קדוש׳ לא פחות מהנביאים. שימו לב, למשל, שעם ישראל נקרא להיות ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״ (שמות יט, ו), אך מעולם לא דרבנו אותו להיות ממלכה של נביאים (אמנם משה אמר ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה׳ נְבִיאִים״ [במדבר יא, כט], אבל זו הייתה משאלה, לא מציאות).

נמנה אפוא כמה מההבדלים בין הנביא לכוהן.

הכהונה עוברת בירושה, מאב לבן. הנבואה לא. אפילו בניו של משה רבנו לא המשיכו אותו. ממשיכו היה תלמידו, יהושע.

משימתו של הכוהן קשורה למִשְׂרָתו. היא איננה אישית ואינה דורשת כריזמה. הנביאים, לעומת זאת, ביטאו איש איש את אישיותו הייחודית. ״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״.⁶סנהדרין פט ע״א.

הכוהנים לובשים מדים מיוחדים. הנביאים לא.

יש דינים שמטרתם לשמור על כבודו של הכוהן. אין דינים כאלה הנוגעים לנביא. את הנביא מכבדים בציות לו, לא בציות לכללי פרוטוקול.

הכוהנים נבדלים מהעם. הם משרתים במקדש. אסור להם להיטמא. לא לכל אישה מותר להם להינשא. הנביאים, לעומת זאת, יושבים בדרך כלל בתוך עמם. היו בהם רועים, כגון משה ועמוס, והיו חקלאים, כגון אלישע. עד שמגיע אליהם דבר ה׳ או החזון, אין שום דבר יוצא דופן בעבודתם ובמעמדם החברתי.

הכוהנים מקריבים את קרבנותיהם בשתיקה. הנביאים עובדים את ה׳ באמצעות המילים שבפיהם.

תפיסת הזמן של הכוהנים שונה מזו של הנביאים. הכוהן מתפקד בזמן מעגלי. כל יום חוזר על קודמו, כל שבוע, כל חודש, כל שנה. הנביא חי בזמן הברית, המכונה לעתים, שלא במדויק, זמן ליניארי. בחוויית זמן זו, שום יום אינו דומה ליום שלפניו או ליום שאחריו. עבודת הכוהנים לעולם אינה משתנה; עבודת הנביא נמצאת בשינוי מַתמיד. אפשר גם לנסח זאת כך: עבודתו של הכוהן מקדשת את הטבע, בעוד עבודת הנביא נענית להיסטוריה. הכוהן מייצג, אם כן, את המערכת הקבועה של החיים היהודיים, ואילו הנביא – את הספונטניות.

מילות המפתח באוצר המילים של הכוהן הן "קודש" ו"חול", "טהור" ו"טמא". ואילו בצקלונו של הנביא בולטות המילים "צדק" ו"משפט", "חסד" ו"רחמים".

הפעולות המרכזיות של הכהונה הן "להורות"⁷ראו למשל ויקרא יד, נז; דברים כד, ח; לג, י; יחזקאל מד, כג. ו"להבדיל".⁸ויקרא יא, מז; יחזקאל מב, כ. הפעולה המרכזית של הנביא היא להודיע את ״דְּבַר ה׳״.⁹ישעיהו א, י; ירמיהו א, ב; יחזקאל א, ג; וכו׳. ההבחנה בין התודעה הכוהנית לתודעה הנבואית, בין תורת כוהנים לתורת נביאים, היא הבחנה בסיסית ביהדות. היא משתקפת בהבדלים שבין הלכה לאגדה, בין יצירה לגאולה. הכוהן אומר את דבר ה׳ לכל הזמנים; הנביא – את דבר ה׳ לזמנו.

מדרש אגדה מופלא זורה אור על רעיון זה. הוא מספר על הניסיון לאתר "פסוק כולל" שהתורה עומדת עליו, ברוח אמרתו הנודעת של הלל: ״מאי דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך פירושא הוא, זיל גמור״ (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, וכל השאר פירוש הוא, צא ולמד).¹⁰שבת לא ע״א. המדרש שלפנינו, שמקורו אבד אך הוא מצוטט בפירוש "הכותב" לעין יעקב, מציע "פסוק כולל" בלתי צפוי לחלוטין:

שתי ההצעות הראשונות היו צפויות. הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד" מגלם את תמצית האמונה היהודית. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא תמצית המוסר היהודי. לעומת זאת, ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – הפסוק המונה את קרבנות התמיד – איננו פסוק שרבים מאיתנו היו מסמנים כתמצית היהדות כולה. בן פזי מבקש להשמיענו עיקרון יסודי: שבלי עבודת ה׳ היום־יומית, לא יהיו לא אמונה יהודית ולא מוסר יהודי. זה היסוד שהכול בנוי עליו: עבודת הכוהנים היום־יומית, האפורה אך המהותית כל כך; עבודת הקרבנות במשכן ובמקדש, כשעמדו על תלם.

היהדות בליבתה היא דת כוהנית. מעיד על כך המבנה הכיאסטי של חמשת חומשי תורה:

במבנה כיאסטי המפתח נמצא באמצע. הספר האמצעי בחמשת חומשי תורה, ספר ויקרא, עוסק בכוהנים ובשירותם במשכן. כך גם מה שסמוך לאמצע, משני צדדיו: השליש האחרון של ספר שמות (פרקים כה-מ) והשליש הראשון של ספר במדבר (א-י). אנחנו נוטים לשכוח זאת, מפני שהדרמה העלילתית נמצאת לא שם, אלא בעיקר בספרים ההיקפיים, ומפני שזה כאלפיים שנה אין לנו מקדש וקרבנות.

היהדות היא דת של פולחן, של מעשים יום־יומיים חוזרים ונשנים. היא דת של קדושה, שהמוקד שלה הוא בית עבודת ה׳ – המוסד שירש את המשכן. זו דת של חינוך והכוהנים היו המחנכים הראשונים.¹¹ראו דברים ל, י; מלאכי ב, ד-ז. כל ההישגים הגדולים של מלכי ישראל והלהט המוסרי של נביאי ישראל לא היו מתאפשרים בלי ההתמדה והמסירות של הכוהנים.

בלי הנביא, היהדות לא הייתה דת של היסטוריה ושל ייעוד. אבל בלי הכוהן, בני ישראל לא היו נעשים עם הנצח. ביטוי יפהפה ועתיר סמליות לכך מופיע בפסוקי הפתיחה של פרשת תצווה: ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה׳. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כז, כ-כא).

משה הנביא חולש על ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה הנושאת את שמו. אבל לפרשה אחת, פרשת תצווה, הוא מפנה את הבמה לאחיו, הכוהן הראשון, אהרון. משה הדליק את האש בלבבות עם ישראל, ואהרון ערך את נרות המנורה והפכם ל״נר תמיד״.