שיג ושיח; מהדורה עברית · בחוקתי · דחייתה של הדחייה

דחייתה של הדחייה
בנצרות יש היבט מסוים שהיהודים, אם הם רואים את עצמם ישרים, חייבים לדחות – ואף הנוצרים עצמם, בייחוד מאז האפיפיור יוחנן השלושה־עשר, החלו לדחות. הרעיון שיש לדחותו עניינו דחייה; זהו הרעיון שעל פיו אלוהים דחה את העם היהודי מעל פניו מרגע שהופיעה הנצרות.

רעיון זה מוכר במונח ״תיאולוגיית ההחלפה״, והוא הונצח במונחים כגון הכינוי הנוצרי לתנ״ך, ״הברית הישנה״. מונח זה מבקש לומר שהברית בין ה׳ לישראל כבר איננה בתוקף. היא הוחלפה. לפי תפיסה זו, אלוהים איננו רוצה עוד שבני אדם יעבדו אותו בדרך היהודית, באמצעות תרי״ג מצוות, אלא בדרך חדשה, המעוגנת בברית חדשה. העם הנבחר הישן שלו היה צאצאיו הביולוגיים של אברהם, כלומר היהודים; עמו הנבחר החדש הוא צאצאיו הרוחניים של אברהם – כלומר, כביכול, הנוצרים.

תוצאותיה של דוקטרינה זו היו הרסניות. הן תועדו אחרי השואה בידי ההיסטוריון הצרפתי ניצול השואה ז׳יל איזאק. בדורנו הן נסקרו במחקרים מקיפים כגון ספרה של רוזמרי רויטר דת ורצח אח וספרו של ג׳יימס קרול חרבו של קונסטנטינוס.¹Rosemary Ruether, Faith and Fratricide: The Theological Roots of Anti-Semitism, New York: Seabury Press, 1974; James Carroll, Constantine’s Sword: The Church and the Jews, A History, New York: Mariner Books, 2002. תיאולוגיית ההחלפה אחראית למאות רבות של רדיפת היהודים ונידוים. קריאת מחקרו של ז׳יל איזאק גרמה למֶטאנוֹיה – הִשתַנּוּת הלב – אצל האפיפיור יוחנן השלושה־עשר, וזו הניבה מצדה את מועצת ותיקן 2 (1965-1962) ואת הכרזת ״נוסטרה אאטטה״, אשר שינתה מן היסוד את עמדתה של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים.

איני רוצה לדון כאן בהשלכותיה הטרגיות של האמונה ההיא, אלא באי־הלימתה למקורות עצמם. למרבה ההפתעה, פסוקי המפתח בתורה השוללים את האפשרות שאלוהים יחליף אי־פעם את בריתו, נמצאים דווקא בפרשה הקודרת ביותר בתורה: פרשת התוכחה שבפרשת בחוקותיי. מוצגות בה בלא כחל ושרק התוצאות שיהיו לבחירתם של בני ישראל בטוב או ברע. אם ישמרו אמונים לה׳, יבורכו. אבל אם יפרו את בריתם איתו, יבואו עליהם קללות איומות של תבוסה, הרס, חורבן וייאוש. הרטוריקה חסרת רחמים, האזהרות ברורות כשמש, והחיזיון מבעית. ובכל זאת, בסוף רשימת האסונות המזעזעים שייפלו על ישראל, מגיעה הפתעה:

עם ישראל עלול להפר את בריתו עם ה׳, אבל ה׳ לא יפר אותה לעולם. אם יפרו בני ישראל את בריתם הוא יעניש אותם, אבל הוא לא ייטוש אותם. הוא ישפוט אותם בחומרה, אבל לא ישכח את אבותיהם הקדומים שהלכו אחריו ולא יבטל את הברית שכרת איתם. ה׳ איננו מפר הבטחות, גם אם אנו מפרים את הבטחותינו לו.

עיקרון זה הוא אבן יסוד. האמורא שמואל מתאר בתלמוד שיחה בין הגולים היהודים בבבל לבין ישעיהו הנביא:

שמואל שם בפיהם של הגולים טענה שלימים השמיע ברוך שפינוזה: היציאה לגלות מפסיקה את יחסי הברית בין ה׳ לבין ישראל, כפי שגירושים הם סיום היחסים בין הבעל לאשתו וכפי שמכירת עבד בידי אדונו מנתקת את המחויבות שלהם זה לזה. ה׳ נעשה אדונם ומלכם של בני ישראל כאשר הציל אותם ממצרים – ועכשיו, כשהחזיר אותם מחירות לעבדות, הוא נטש אותם והכפיפם לשלטונו של מלך אחר, מלך בבל; כמוהו כבעל שגירש את אשתו וכאדון שמכר את עבדו לאדון אחר.

טענה זו מופרכת בפסוק שה׳ הורה לישעיהו לומר: ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ?״ האם נתתי לכם גט? האם נבוכדנצר מלך בבל הוא בעל חוב שאמכור לו אתכם? לא ולא: ״הֵן בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם!״ זו גם משמעותה של ההבטחה בסוף פרשת התוכחה: ״וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים... לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״. ה׳ עלול לשלוח את עם ישראל לגלות, אך העם יישאר עַמו והוא יחזירו לארצו.

כזו היא גם נבואתו של ירמיהו על נצחיות בריתו של ה׳ עם ישראל; נטישת ישראל, אומר ירמיהו, היא מן הנמנע. היא אפשרית באותה מידה שביטול חוקי הטבע אפשרי:

דחייתה של הדחייה היא נושא מרכזי בתורה, ובתנ״ך בכלל. כאשר אלוהים רואה שהארץ מלאה חמס הוא פוסל את האנושות ומציל רק את נוח – אך לאחר המבול הוא גומר בלבו: ״לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי״ (בראשית ח, כא). זו הפעם הראשונה שהוא דוחה את רעיון הדחייה.

ואז באה סדרה של יריבויות אחים. הברית עם אברהם עוברת ליצחק ולא לישמעאל, ליעקב ולא לעשָׂו. אבל אלוהים שומע את בכיים של הגר וישמעאל, והתורה רומזת שהוא שומע גם את עשו, שכן מאוחר יותר הוא מצווה ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא״ (דברים כג, ח; האדומים הם צאצאי עשו). בספר שמות ה׳ מקים את מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל, משה, אהרן ומרים, דווקא מקרב שבט לוי – השבט שיעקב קילל על ערש דווי, אותו ואת שבט שמעון: ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי... אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה״ (בראשית מט, ו-ז). מעכשיו והלאה כל ישראל נבחרים. זו דחייתה השנייה של הדחייה.

אפילו כאשר בני ישראל מתייסרים בגלות, ״בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם״, הם עדיין בני עם הברית – ברית שה׳ לא יפר מפני שה׳ לא ייטוש את עמו. הם אולי לא יהיו נאמנים לו, אך הוא תמיד יהיה נאמן להם. זו הדחייה השלישית של הדחייה. היא אמורה בפרשתנו, והיא שבה ומהדהדת בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל; היא מושכל יסוד באמונתנו באל השומר את הבטחתו.

וכך, הרעיון שתיאולוגיית ההחלפה מבוססת עליו – שאלוהים דוחה את עמו מפני שעמו דחה אותו – הוא רעיון שאין לו מקום במונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם. ה׳ שומר את הבטחתו גם אם הצד השני מפר את הבטחתו לה׳. ה׳ אינו נוטש את עמו ולא ייטוש אותו. בריתו עם אברהם, שבמעמד הר סיני נוצק בה תוכן, ואשר שבה ונתחדשה מאז בכל צומת מכריע בהיסטוריה של עם ישראל, עומדת במלוא תוקפה. היא אינה בת צמצום, אינה בת סיוג ואינה בת הפרה.

״הברית הישנה״ איננה ישנה. בריתו של אלוהים עִם עַם ישראל עדיין חיה, עדיין איתנה. ההכרה בעובדה זו שינתה את היחסים בין הנוצרים ליהודים, וסייעה לשים קץ למאות על מאות של דמעות.