אדרת אליהו · דברים · פרק 32 · פסוק 11

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. פי' דרך הנשר כשרוצה להוליך בניו ממקום למקום. כשמוצאם ישנים מקשקש בכנפיו להעירם שיקיצו משנתם. ואח״כ נכנס לתוך הקן. ומרחף בכנפיו עליהם. נוגע ואינו נוגע שלא יכביד עליהם. וכשרוצה ליקח אותם בתחילה פורש כנפיו הם נוצות כנפיו וכאשר ירצה להובילם למקום רחוק אז נושא אותם על אברתו שלא יפלו מהנוצות ארצה. וכן עשה הקב״ה עם ישראל ביציאת מצרים. בתחלה העיר אותם מן הגלות שדומה לשינה כמ״ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. והעיר הקב״ה אותם שעשה נקמות בפרעה ובכל עמו ובטלה עבודה מאבותינו והוציאם. וז״ש כנשר יעיר קנו. על גוזליו ירחף. שנשא אותם בענני הכבוד נוגעים בארץ ואינם נוגעים וכמ״ש וה' הלך לפניהם וגו'. והמצרים היו זורקים אבני בליסטראות והענן קבלם כמ״ש ויעמד הענן מאחריה':

יפרש כנפיו. מן הים להר סיני. כמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. וז״ש יקחהו שלקח' הקב״ה לו לעם:

ישאהו על אברתו. הוא מהר סיני לא״י שהוליכ' דרך המדב' הגדול והנור' וכמ״ש ובמדב' אשר ראית אשר נשאך וגו' כאשר ישא איש את בנו וגו'. ד״א כנשר יעיר קנו. זה רוח מזרח ששם דגל יהודה ששם היו העננים מעירים ומעוררים ללכת תחילה. על גוזליו. זה בנימין. דכתי' ביה. שם בנימן צעיר רדם וזהו רוח מערבי' וכמ״ש חפף עליו כל היום. יפרש כנפיו. זה רוח דרום. ישאהו על אברתו. זה רוח צפונית. וכמ״ש המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן. ד״א כנשר יעיר קנו אלו ד' מצות המסבבים לאדם לכך יש ד' מלאכים המסבבים לאדם כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגומר וכמ״ש כל שמזוזה בפתחו וכו'. כנשר יעיר קנו זה מזוזה. כי קנו הוא ביתו של אדם כי כשרוצה לילך מביתו תעיר אותו מצות מזוזה לראות שדי. על גוזליו ירחף. זו ציצית שמרחפין על הגוף. יפרש כנפיו. אלו תפילין של יד שקושר בימינו על שמאלו. ישאהו על אברתו. אלו תפילין של ראש שהוא למעלה מכל האברים. ד״א כנשר יעיר קנו. אלו בעלי עבודה שנקראו בני מלכי' כמו נשר מלך בעופו'. על גוזליו ירחף אלו בעלי חכמה ג' ראשונות כמבוא'. יפרש כנפיו. אלו בעלי מצות. ישאהו על אברתו. אלו בעלי תורה. כמ״ש באברתו יסך לך ותחת כנפיו. וכמ״ש בר״מ פ' פינחס:

ע"ד הרמז
כנשר. הוא שם של ט' אותיות באחוריים בריבוע ואתחלתה הוא נשר וא' הוא כנשר. ועוד נשר הוא שם דאנכי של עשרת הדברות:

יעיר הוא אחורי שם מ״ה. קנו. סוד ציון. על. הוא סוד ע' בחינה אחרונה של מוצא ראשון שקבוע תמיד במוצא השני:

יפרש. זה ציצית:

ישאהו. ב' אהיה. כאן ששה חותמות שנחתם בהם שמים וארץ והשביעית הוא בדד ולכך כתיב בדד שהוא כולל עשר מדות. וזהו ימצאהו יסבבנהו וגו' כנשר יעיר קנו וגו' ובדד הוא שם של עשר אותיות ב' ווי״ן כו' וכן הוא כולל של ב' מצות האלו בתפילין ומזוזה: