אדרת אליהו · דברים · פרק 21 · פסוק 13

והסירה את שמלת שביה מעליה. מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בבגדי אלמנות שהגוים ארורים הם שבנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים והיא תחבולה במלחמה שהשונא ישים עיניו ולבו אל בגדים הנאי' ויסור לבבו מכלי מות של מלחמה ולא ישמור עצמו ולמדו רז״ל להעביר ממנה בגדים נאים. ממלת שמלת המורה על בגד העליון העשוי להתקשט. וכן ולא ילבש גבר שמלת אשה. ותרגומו ולא יתקן גבר בתיקוני אתתא. ודיין כן ממלת שמלת שדרכה להתקשט בה ולהנות בתיקונה:

וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא רואה בקלקולה ורואה בניוולה:

ובכתה את אביה ואת אמה. ר״א אומר אביה ואמה ממש ר״ע אומר אין אביה ואמה ממש אלא ע״ז שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי היו עובדים בעבור השפעתם. ובדצח״ם יש זכר ונקבה. דומם הוא נקבה. וצומח הוא זכר. ובעבור השפעת אכילתם עבדו את העצים הצומחים. וקראו אותם אבי מפני שהוא זכר. ומפני השפעת כספם וזהבם עבדו את האבן הדומם. וקראו אותה אמי ובעבור העבודה עצמה נקרא אב. ואחר שהולך בנימוסיה נקרא אם. כמו שאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

ירח ימים. סתם ירח הוא חידש. וכשאמר ירח ימים הוא חודש מלא שלשי' יום:

ואח״כ תבוא אליה. הא אם לא עשה את כל המעשים האלו ובא עליה ה״ז בעילת זנות. ואמר שלשה לשונות כפולים במלות שונות. תבוא אליה. ובעלתה. והיתה לך לאשה. וכן נאמר וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. אמר ושלחה ויצאה והלכה. מזה למדו לכתוב בגופו של גט ר״י אומר ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין כי עשרה דברים יש בין איש לאשה. שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה. ושלשה דברים שחייב הבעל לאשתו שארה כסותה ועונתה וזהו אמרו ושלחה מביתו. הוא מאישות. ויצאה מביתו. שהיא פטורה מלעשות מלאכתו. והלכה והיתה לאיש אחר. שאין חייב לה עוד שארה וכסותה ועונתה והיתה לאיש אחר והוא. יעשה לה שלש אלה וכן הוא גופו של גט ספר תרוכין. מאישות. וכמ״ש ושלחה מביתו וכתרגומו ותריך. וגט פטורין. שנותן לה שטר שהיא פטורה מלעשות מלאכתו כמ״ש ויצאה מביתו נקיה ממלאכתו ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר וכו' וכמ״ש והלכה והיתה לאיש אחר ואינו חייב לה עוד במזונותיה וכו' כי שבק אותה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין. וזה אמרו כאן תבוא אליה. הוא מעשה אישות. ובעלתה. שיהיה לה לבעל שהיא חייבת לעשות מלאכתו. ולקחת לך לאשה. שמחוייב בשארה וכסותה ועונתה. ואמר ובעלתה. כי אמר ר״א מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי. מפני שלקיחת אשה היא לשני דברים לשם אישות. ולשם גברת ועקר' הבית ולכן לא קרא אותה אשתי לשון מגונה אלא ביתי לכוונ' השניה וזהו אומרו והיה ביו' ההו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירתי את שמו' הבעלי' מפיה כי עבוד' ה' יתעלה הוא בעבור שני דברי' האחת בעבור טובו וחסדו שנותן לחם לכל בשר. השני בעבור אהבתו כאהבת איש ואשה וכמשוש חתן על כלה לכן אמר תקראי אישי בעבור אהבתו תעבוד אותו ולא תקראי לי עוד בעלי בעבור השפעתו כי בעבור זה הטעו אחרי הבעלים שאמרו שהם נותנים להם לחמם ומימם כו':