אדרת אליהו · דברים · פרק 11 · פסוק 29

והיה כי יביאך ה' אלהיך. אמרו בספרי אין והיה אלא מיד. ביום ראשון שעברו את הירדן הלכו ששים מיל להר גריזים ונשאו עמהם את האבנים וכיון שבאו שמה אמרו את הברכו' ואת הקללו' ובנו את המזבח וסדו אותו בסיד וכתבו כל התורה בשבעי' לשון וקפלו את האבנו' והקריבו עולות ושלמים ואכלו וברכו ברכת המזון ובגמרא (סוטה ל״ו ע״א) נמצא ט״ס וברכו וקללו. כי הברכות והקללו' היו קודם המזבח והקרבת הקרבנות. ונ״ל וברכו פי' ברכת המזון. לכן אמרו וברכו כי יהושע תיקן להם ברכת הארץ באותו היום. וקפלו את האבנים ונטלו ובאו ולנו במקומם וכן הוא אומר בפ' כי תבוא והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. פי' שהלוים עמדו למטה בין ההרים האלו וששה שבטים עמדו על הר גריזים. וששה שבטים עמדו על הר עיבל וכשרצו הלוים לאמר את הברכות הפכו פניהם כלפי הר גרזים. ועל הקללות הפכו פניהם כלפי הר עיבל:

ונתתה את הברכה על הר גרזים. אמרו בספרי וכי מה בא הכתוב ללמדך שהברכה על הר גרזים והקללה על הר עיבל והלא כבר נאמר ואלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל אלא להקדים ברכה לקללה. יכול יהא כל הברכות קודמות לקללות ת״ל את הברכה והקללה. ברכה אחת קודמת לקללה אחת ואין כל הברכות קודמות לכל הקללות ולהקיש ברכות לקללות מה קללה בלוים אף ברכה בלוים ומה קללה בקול רם אף ברכה בקול רם. ומה קללות בלשון הקודש אף ברכות בלשון הקדש ומה קללה אלו ואלו עונין אמן אף ברכות אלו ואלו עונין אמן ולמה נקרא לשון הקדש לפי שהקב״ה דיבר בו עם ישראל באותו הלשון כמ״ש רז״ל (סוטה ל״ג ע״א) ונתן להם את התורה. נאמר כאן וענו הלוים וגו' ולהלן נאמר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש: