אדרת אליהו · דברים · פרק 32 · פסוק 5

שחת לו. שחת לעצמו:

לא בניו. שעשו עצמן כאלו אינם בניו. כמ״ש ונרגן מפריד אלוף. ואוי להם כי נדדו ממנו וכי עשו להם מומם ושתים רעות עשו. שסלקו את השכינה מתוכם וזהו שחת לו. שנית שקבעו בנפשם הרע הגמור וזהו מומם. שהמדות רעות מומים בנפש. ומפני שיש ג' כללי עבירות. ג״ע. ע״ז. וש״ד. ובג״ע ג' פרטים. השחתת זרע. בעל בת אל נכר. ערוה. שחת לו. זה השחתת זרעו. לא בניו. זה בעל בת אל נכר שהולד הולך אחר הפגום. מומם. זה ערוה שהולד ממנה ממזר מום זר:

דור עקש. זה ע״ז כמ״ש עקש לב והוא במחשבה ובע״ז נאמר למען תפוש בית ישראל בלבם:

ופתלתל. זה עון ש״ד כמ״ש והם לדמם יארבו בערמימות כפולות ומכופלות כמו שחושב בפרשה ההיא ולפי שאחז״ל (יומא ל״ט ע״א) אדם מטמא א״ע מעט מטמאין אותו הרבה. בעה״ז מטמאין אותו בעה״ב. מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. וזהו שחת פי' אם שחת מעט. מטמאין אותו הרבה. וזהו שחת לו. ר״ל כולו. לא בניו. פי' כיון שעשו עצמם לא בניו בעה״ז. מומם. פו' מום זה קבוע להם לעה״ב כמ״ש ביחזקאל יען אשר ישרתו וגו' ולא הגישו אלי לכהן ונשאו את כלמתם:

דור עקש ופתלתל. אדם מעקש א״ע מלמטה. מפתלין אותו מלמעלה. וכן ג' קדושות. אדם מקדש א״ע מעט מקדשין אותו הרבה. בעה״ז מקדשין אותו בעה״ב. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. ודע שג' ראשי העבירות. ע״ז ג״ע. וש״ד. הם ג' דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל ג״ח. והם ג' שלימות. בינו לבין נפשו. הוא תורה כמ״ש (פסחי' ס״ח ע״ב) מעיקר' כי עביד אינש אדעתא דנפשי' קא עביד. ועבודה הוא בינו לבין המקום. וג״ח. הוא בינו לבין הבריות. וכן בטומאה ג״ע. הוא בינו לבין נפשו. שנא' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. ע״ז. בינו לבין המקום. ש״ד. בינו לבין חבירו. וכן בקדושה (ב״ק ל' ע״א) הרוצה למהוי חסידא יקיים מילי דאבות הוא מדות טובות שלימות נפשו. ואמרי לה מילי דברכות הוא בינו לבין קונו. ואמרי לה מילי דנזיקין הוא בינו לבין חבירו. וז״ש כאן שחת לו הוא העבירו' שבינו לנפשו. לא בניו. אלו שבינו לבין המקום. דור עקש. שנתעקש עם הבריות: