אדרת אליהו · בראשית · פרק 2 · פסוק 7

וייצר בשני יודין דרז"ל שני יצרין יצ"ט ויצ"ר. (ברכות ס"א ע"א) והוא מרומז ג"כ בפסוק להנחיל אוהבי יש ודרז"ל עתיד הקב"ה כו' ש"י עולמות. ענינו שהאדם קונם אותם בשני יצרים שלו ש' עולמות בשבירות יצ"ר ועשרה עולמות בשמעו אל יצה"ט והם מרומזי' בתיב' ש"י ימין ושמאל. ייצר עולה ש"י. עפר מן האדמה. ביאורו עפר הוא עפר תיחוח. האדמה הוא אדמת סלע הקשה. ולפי שיצר אותו בשר ועצמות והוא עיקר בנין האדם כי הגידין הם לחבור האיברים והעור לסככו ולכן יצר הבשר מן עפר תחוח והעצמות מן הקשה. וכה"א ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו (דניאל י״ב:ב׳) לפי שיחיה איתם ויבנה תחילה עצמותם ואח"כ הבשר לכן אמר אדמת עפר וכן אמר אך עצמי ובשרי אתה (ראשית כ"ט) לפי שהאב (נדה ל"א ע"א) מזריע הלובן שממנו העצמות ואמו מזרעת האודם שממנו הבשר. ולבן היה עם יעקב ממשפחה אחת מאמו שהיה אחי אמו ומאביו ממשפחת נחור. לכן אמר עצמי ובשרי אתה:

ויפח באפיו נשמת חיי' ויהי האדם לנפש חיה. ביאורו כאשר נפח בו הש"י את נשמת חיי' ויהי האדם לנפש חיה אז נתהוה בו נפש הצומחת ורוח החיוני בפעם אחת כי חלקי הכחות באדם המה חמשה. הגוף. נפש הצומחת. רוח החיוני. נשמה. וחיה היא המחיה את כולם אבל יחידה אינה באדם. אפס בימות המשיח תשרה באדם וכן במעמד הר סיני ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד ומה שחלקו הראשונים לג' נפשות לא שיש בו ג' דברי' נפרדי' אלא המתפשטות ממנה לכבד נקרא נפש ומה שמתפשטות בלב נקרא רוח. ומה שעל המוח המשכלת נקרא נשמה. ואנקלוס תרגו' לנפש חיה לרוח ממללא כוונתו כי חמש כחות אלו כלולי' בשלש אלה מחשבה דבור מעשה המחשבה באה מפאת הנשמה הפנימית. והמעשה מגוף והנפש והדיבור מרוח החיוני המוליך את הקול ותרגו' על נפש מלת ממללא ועל מלת חיה רוח. כי א"א לכתוב ממללא רוח רוח נשמת חיי' הוא רוח אלהי' חיי' ורוח אדם שבקרבו הוא רוח מרוח ובהשיגו להתדבק ברוח אלהי' שנוצר ממנו הוא השגת רוח הקודש כמ"ש בס"י: