אדרת אליהו · דברים · פרק 12 · פסוק 2

אבד תאבדון. נאמר כפל שהמקצץ האשרה חייב לשרש אחריה:

את כל המקומת. יכול המקומות עצמן ת״ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים עצמן ולמה נאמר כל המקומת. בתשמישי ע״ז הכתוב מדבר אם העמיד את הע״ז על דבר תלוש שהוא נאסר ג״כ. יכול מיד נאסר אפי' לא עבדו את הע״ז נאסר הכלי ת״ל אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים. אתם את אלהיהם והפסיק בין אשר עבדו לאת אלהיהם כיין שעשה לשם ע״ז אפי' לא עבד אותה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסל אותה נאסר לפי שע״ז שעשה לישראל לא נאסר עד שעבד אותה אבל פסילי אלהיהם נאסר תיכף כיון שפסל אותה:

אלהיהם על ההרים. ולא ההרים אלהיהם:

ועל הגבעות. ולא הגבעות אלהיהם:

ותחת כל עץ רענן. ולא עץ רענן אלהיהם ונאמר כפל הרים וגבעות ועץ רענן אר״ע כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן דע שיש שם ע״ז:

אבד וגו' אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם. הנה אשר אתם ירשים מיותר ועוד דנכתב שלא במקומו דהפסיק בין אשר עבדו ובין אלהיהם. ונראה מה שציותה התורה אבד הלא ע״ז מהני ביטול אלא משום דע״ז ותשמישיה של ישראל לא מהני ביטול ומקומות לאלהיהם תשמישי ע״ז והם ירשו ואמרו במתניתין המבטל ע״ז ביטל משמשיה וכתב המרדכי דמיירי בתשמישי ע״ז של ישראל וזש״ה המקומות צריך איבוד משום שאתם יורשים את אלהיהם אבל אם לא ירשו את אלהיהם היו בטלו משמשיה: