אדרת אליהו · במדבר · פרק 19 · פסוק 16

וכל אשר יגע על פני השדה. דרשו רז״ל להוציא את העוברין שאין מטמאין כשהם בבשר האשה והוא מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא (חולין ע״ב ע״א) אי עובר במעי אשה טהור או טמא ולכאורה מה פליגי טומאה בלועה היא אלא הנפקותא אם הוציא הולד אבר אחד למ״ד עובר במעי אמו טהור הוא אזי אף שנגע באבר ההוא טהור ולמ״ד טמא אזי הנוגע בו באבר טמא ולפ״ז הדרש נדרש כך וכל אשר יגע על פני השדה דווקא בגלוי להוציא העוברין שאין מטמאין והיינו כשהוציא אבר כמ״ש ודווקא כשהוציא אבר אחד חוץ מהראש שאם יצא הראש הרי הוא כילוד ובוודאי מטמא והוי כמו על פני השדה ולא נתמעט ממיעוט על פני (שגם בכאן יצא הפנים):

בחלל חרב. עכשיו חושב הדברים המטמאים באהל וה״פ הפסוק וכל אשר יגע על פני השדה הוא המטמא בנגיעה ואח״כ חושב דברים אחרים המטמאים באהל. בחלל חרב היא אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ואין פי' בחלל חרב שנהרג ממש רק שעודנו חי וחתכו ממנו אבר. חרב. ללמד חרב הרי הוא כחלל:

או במת. לרבות אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי:

או בעצם אדם. דרשו חז״ל (הוא פ״ב דאהלות משנה א') רובע עצמות ורוב הבנין ורוב המנין מן הגויה לכך נאמר כאן בעצם אדם להורות דווקא מה שהוא מהאדם דהיינו מהגויה. אבל להלן נאמר בעצם סתם ששם אפילו כשעורה טמא:

או בקבר. לרבות קבר סתום שמטמא כל סביביו וכל אלו הדברים מטמאים באהל: