אדרת אליהו · במדבר · פרק 19 · פסוק 18

ולקח אזוב. אף דלא כתיב כאן אגדת כמו גבי פסח [ילפינן בג״ש מפסח לקיחה לקיחה שצריך ג' קלחים וכ״ה במסכת פרה פי״א משנה ט' וע״ש]:

וטבל במים. ובלבד שלא יספג:

במים. שיהי' במים שיעור הזאה שאם קידש פחות משיעור הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה פסול עד שיהיה במים שטובל בו שיעור הזאה:

איש. להוציא את האשה:

טהור. לרבות הקטן ולכאורה הוא תמוה והוא היפך דרש איש טהור הכתוב למעלה שמרבה אשה ומוציא קטן אבל הענין הוא לפי שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא״כ כאן כתוב בשני המקומות איש טהור וא״כ מה שלמעלה הוי למעט ע״כ כאן הוא לרבות ומה ששם הוא לרבות ע״כ כאן הוא למעט:

וטבל והזה. מה טבילה איש טהור וכו' כדלעיל אף והזה כו' כדלעיל להוציא אשה ולרבות הקטן ומקיש טבילה להזאה מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום לאפוקי טבל בלילה והזה ביום או אפכא פסול:

על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות. לרבות שיכול להזות אפילו על מאה אנשים בפעם אחת ואין צריך על כל הזאה טבילה ולכך אפילו שיורי הזאה דהיינו שהזה על האחד יכול להזו' אחר כך עוד על השני וזהו מדלא כתיב מן המים אלא והזה סתם. ועל על הכלים ועל הנפשות. מקיש נפשות לכלים מה כלים הזאתן שלא מדעתן דכלים לאו בני דעת אף הנפשות אין צריכין שיהיו דעתן לזה. ואמר רבינו הגאון דבמצורע גבי הזיית הדם מן הצפור לא נזכר במשנה (נגעים פ' י״ד משנה א') רק והזה עליו שבע פעמים וגבי השמן נזכר במשנה (שם משנה יו״ד) על כל הזייה טבילה לפי שאצל השמן כתיב בפסוק והזה מן השמן למעט שבכל פעם יטבול אצבעו בשמן אבל גבי הזיית הדם כתיב סתם והזה על המטהר ולא כתיב מן הדם:

על האהל. לימד שהאוהל טמא הוא. ועל כל הכלים. לפי שכתוב למעלה וכל אשר באהל יטמא שומע אני אפי' חבילי קש וקנים ת״ל הכלים יכול אפי' כל הכלים ת״ל בפ' מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים שדרשו רז״ל עזים זה שק מעשה לרבות כלי עצם ואח״כ כתי' וכל כלי עץ וכלי מתכות ובפ' זו כתוב כלי חרס וכלי נתר (והיינו וכל כלי פתוח וגו' דאיירי בכ״ח וכתיב אל כלי סתם לרבות אפי' כלי נתר וכ״ה במשנה דפרה פ״ה) הרי ח' מיני כלים שדווקא הם מקבלים טומאה ובגד ושק אין צריכים להיות כלים שלכך לא כתיב בהני תרי כלי כמו באינך וכל לרבות אריג כל שהוא שטמא או שברי כלי או מטלית שהיא שלש על שלש מקבל טומאה:

ועל הנפשות. לפי שלמעלה כתוב הבא אל האהל דמשמע גדולים מניין לרבות קטנים ת״ל ועל הנפשות אפי' קטן בן יום אחד:

אשר היו שם. דווקא אותם הנפשות אשר היו שם בבית ממש הן טמאין לאפוקי עובר במעי אמו שאע״פ שהוא באהל המת אין העובר מקבל טומאה לפי שטהרה בלועה אינה מיטמאה ואם נולד אחר שיצא המת אין טמא הולד לפי שלא נקרא אשר היו שם בשעה שהמת הי' בבית:

ועל הנגע בעצם כו'. הוא טומאת מגע ולא באהל (דקאי על עצם כשעורה):

בחלל. אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי:

או במת. אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי:

בקבר. קבר שלפני הדיבור או של נכרים מטמאים במגע ולא באהל פי' שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע דטומאה בוקעת כו' אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אין טמא שאין מטמא באהל: