אדרת אליהו · דברים · פרק 18 · פסוק 20

אך הנביא אשר יזיד. ולא שוגג:

לדבר דבר בשמי. המתנבא מה שלא שמע. אשר לא צויתיו. אבל צויתי לחבירו וזהו המתנבא מה שלא נאמר לו:

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. זהו המתנבא בשם ע״ז:

ומת הנביא ההוא. ולא מוטעה. ומת. סתם מיתה בחנק:

(א״ה יש ליתן טעם מדוע משונה מיתת נביא שקר מכל מיתות שבתורה שבכ״מ דכתי' מיתת חנק כתי' כפול מות יומת והיינו לחלק בין מיתה בידי שמים דכתי' בהו לשון מיתה לחוד כמו ומתו בו כי יחללהו פ' אמר. ובפ' קרח כתי' כמה פעמי' והזר הקרב יומת והוא מיתה בידי שמי'. ובין מיתת ב״ד דכתי' בהו לשון כפול מות יומת. והטעם כמבוא' (סנהדרין מ״ה ע״ב) שבא ללמ' אם אי אתה יכול להמיתו במית' הכתוב' בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והיינו ע״כ מית' בידי אדם כי בידי שמי' הלא כתי' ואין מידי מציל. וזהו חילוק אמתי. וא״כ כאן דכתי' ומת הנביא ולא נכפל לשון מיתה. א״כ איכא למטעי ולומ' שהוא בידי שמי' ומהיכא שמעינן שהוא מיתת חנק. ונרא' כי כתי' אצלו לא תגור ממנו והוא ל״ת שלא למנוע מללמד עליו חוב וזהו לשון תגור. אסיפת דברי' כמבוא' (בסנהדרין ז' ע״א לישנ' דכנושי וע״ש) ולכן קצרה התורה כאן וכתבה ומת הנבי' לחוד ולא מות יומת דממילא שמעינן שהוא מית' בידי אדם ולא בידי שמי' כיון שהזהיר לנו לא תגור ממנו א״כ החיוב על הב״ד להמיתו בחנק. והם ישרים למוצאי דעת).