אדרת אליהו · בראשית · פרק 1 · פסוק 24

ויאמר אלהים וכו' הזכיר כאן הארץ בקמץ. לפי שנפש בהמות וחיות נברא מכלל הארץ ויסודות השרצים נבראו גופם מן המים והיפך בבהמות וחיות:

נפש חי'. ביאורו כי תכונת האדם הוא משלש אלה. נפש והיא הצומח. והמגדל. והזן:

ורוח הוא החיוני. ונשמה. ויסוד הבע"ח הם אפם משנים נצמדים והם נפש הצומח. ורוח החיוני. וז"ש נפש חי' מרמז על שני אלו. וחלקי הבע"ח המה נכללים בשלש אלה. הבהמות מגורתם בישוב ומשועבדים למין האדם ומזונותם על האדם שאוכלים באבוס. והיפך בחיות ביערות ביתם וחפשים מעבודת האדם ומזונותם מן הארץ ולכן המה נקראי' חיתו ארץ על שם הארץ שמזונותם מן הארץ:

והוי"ו נוספת והוא סמוך אל הארץ לפי שגדלה ממנו שלא ע"י אמצעי כבהמות הישוב. ומלת ויאמר ביאורו הוא רצון. ואף במקום שנא' אצל הדיבור הוא מורא ג"כ על רצון. וידבר ה' אל משה לאמר כונתו שזהו רצון המאמר. ולכן נאמר ויאמר ה' בנחש אבל לא הי' מדבר עמו לכך לא שאל לנחש מה זאת עשית. כי לא דיבר עמו שיכנס עמו הדברים אלא קלל אותו בלא ידיעתו. וכל ענין האמירה שרומז אל הנאמר אליו מדבר הכתוב כאלו מדבר עמו וזהו כי עשית זאת וכן פרו ורבו כאלו מדבר עמו.

ע"ד הרמז
ויאמר אלקים תוצא הארץ כו'. הן מרה כנגד טחול בהמה מרה שהוא גיהנם כמ"ש בזוהר ובר"מ מרה דאיהו גיהנם כו' והוא שור המזיק שהוא כלחוך השור בזוהר פ' בלק דא גלים בדיוקנא דשור וכל כו' לאעלא בגיהנם לחיך לנו כו': ורמש כבד עם יותרת שיותרת היא נחש כמ"ש בזוהר בכמה מקומות וחיתו ארץ טחול זוחלי עפר וכ"ז בנשמתא דטו"ר כמ"ש בר"מ אבל בנשמתא דאילנין דחיי כלזה היא בסטרא דקדושה כמ"ש שם: