שפתי חכמים · ויקרא · פרק 12 · פסוק 4

אע"פ. דאל"כ בדמי ל"ל, אי נמי דה"פ וכי לא סגי שלא תראה דם דכתב לשון תשב בדמי, ועל זה פירש אע"פ:

לאוכל. מדכתיב בסמוך ואל המקדש לא תבא, והבא אל המקדש בטומאה בכרת הוא כדכתיב בתחלת פרשת חקת, וגמרינן בכל קדש לא תגע מביאת בית המקדש, מה ביאת בית המקדש בכרת אף מה דכתיב בכל קדש לא תגע בכרת הוא, וא"כ ע"כ צ"ל לא תגע אזהרה לאוכל הוא דאכילת קדשים בטומאה במיתה היא, כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. אבל מגע קדשים בטומאה אין בו כרת. רא"ם. ועי"ל דרש"י פירש בסמוך בכל קודש לרבות וכו' דע"כ לא פירש זה על הקרא, דהא בכל קדש כתיב לפני לא תגע, ולמה מהפך רש"י, אלא דמיסב על פירושו שפירש לפני בכל קדש, לכך פירש לא תגע אזהרה לאוכל. ומנלן דאזהרה לאוכל הוא, ומפרש דהא בכל קודש לרבות את התרומה ולא תגע נמי קאי עליו, א"כ אין לומר שהאי לא תגע אזהרה להנוגע ממש, דהא מותר' ליגע בתרומה מיד אחר טבילה, דהא היא טבלה מיד אחר ז' ימים וטבול יום מותר ליגע בתרומה. ואלא אזהרה לאכילה הוא. [נח"י] קשה דהא בהאי קרא קדש כתיב ולא תרומה, וע"ז תירץ דמוכח מדכתיב עד מלאת ימי טהרה שייך דוקא בתרומה לפי שזו טבולת יום ארוך שייך ל' ימי, ואילו קדשים לא אכיל עד שהביא כפרתו ולא תלי' בימים לחוד, ואע"ג דגופי' אתי' לאוכל קודש, אפ"ה הרבוי דכל אתא לאיסור' לאוכל תרומה:

טבולת יום ארוך. פי' אין להקשות דהא תרומה מותר באכילה בהערב שמש, ולמה תהא אסורה באכילה מסוף שבעה ואילך. ומתרץ לפי שזו טבולת יום ארוך וכו', עד יום ארבעים שמקריבים בו קרבנות של לידה, ובשקיעת החמה שלפני יום הארבעים מותרת לאכול בתרומה: