שפתי חכמים · ויקרא · פרק 25 · פסוק 6

הכל יהיו שוים. וא"ת הרי גם לעיל פירש רש"י לא תבצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. וי"ל דגם לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור:

מן השבות. שבות הוא ל' רשות כלומר מה הוא רשות לכל אחר ליקח ממנו דהיינו הפקר אתה אוכל:

מן השמור. פירוש מן הפירות של שביעית ששמור לעצמו מלהפקירו לכל מדכתיב והיתה שבת הארץ ולא כתיב והיתה תבואות שבת הארץ וגו' אלא שבת לשון שבות. ואע"ג דלעיל כתיב לא תבצור ופירש"י אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר. י"ל דלעיל לא מיירי אלא בענבים והכא כולל כל יוצא מן הארץ א"נ היא גופא מהכא נפקא דאי לאו האי קרא ה"א לא תבצור כלל כדפירשתי לעיל:

לעשירים. והא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וקמרבה נמי לדידיה ה"א דוקא אם הוא ג"כ עני מדכתיב ואכלו אביוני עמך מש"ה כתיב לך ולעבדך וגו' היינו עשיר דאף הוא אכלו. וא"ת למה כתיב כאן לעבדך ולאמתך לא היה לכתוב רק לך שהרי עניים כבר כתיב דכתיב ואכלו אביוני עמך וי"ל דכאן מדבר קודם ביעור שיש עדין תבואה בשדה שאין בעל הבית צריך ליתן על השדה משלו ובא להודיע שכולן אוכלין מן השדה והתם מדבר לאחר ביעור שבע"ה צריך ליתן על השדה ולהכי כתיב ואכלו אביוני עמך שהם אוכלין ואינן צריכים ליתן על השדה: [ג"א] וא"ת אם כן ואכלו אביוני עמך ל"ל השתא עשיר אוכל אביון לא כ"ש. י"ל אביוני עמך קודם לעשיר ולפיכך כתיב ואכלו אביוני עמך:

אף העכו"ם. [נח"י] דא"א לומר ישראל ושכיר היינו קנין שנים ותושב היינו קנין עולם ככל שכיר ותושב שבמקרא דהא כבר כתיב ולעבדך ולאמתך שהם עבריים וקמ"ל שאע"פ שנקראת השנה קודם אפ"ה מותרין הפירות לגוים. [ג"א] א"ת ולתושבך ל"ל דאי לשכירך ה"א דוקא משום דהוא פועל ישראל ודרך שיתן לו מזונות אבל לתושבך אין מזונותיו על ישראל אימא לא קמ"ל ואי כתב לתושבך ה"א תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אבל סתם גוי לא קמ"ל: