שפתי חכמים · בראשית · פרק 1 · פסוק 11

לא דשא כו'. דק"ל למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע או תעשיב הארץ עשבים:

שיגדל בו זרעו. ק"ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא פועל את אחרים:

לזרוע ממנו במקום אחר. כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר ולשון מפעיל קאי על האדם:

והיא לא עשתה כן. הקשה מהרש"ל מאי טעמא של האדמה ששינתה וי"ל דכך היה כוונתה משום שהקב"ה צוה לאדמה שתוציא עץ פרי דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים אף זה יהיה עצו ופריו שוה ואז האדמה לקחה סברא זו ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים אפ"ה א"א לאכלם אלא שצריך מעט תיקון אילנות שאין טבען כך ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיו כך שצריכין שנוי ותיקון ומשום הכי לא עשתה כן. ובזה מתורץ ג"כ למה כתיב בציווי חד למים על תרווייהו ובעשייה כתיב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו אלא י"ל שבשעה שהקב"ה צוה שיהא העשב ועץ פרי שוה משום הכי כתיב חד למים אתרוייהו כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן לכן כתיב תרי למינהו:

נפקדה גם היא על עונה. והא דפי' אצל ארורה האדמה (להלן ג יז) משל ליוצא לתרבות רעה וכו' דמשמע שלא בעוונה נתקללה י"ל דהא והא גרמה ומה שהכריחו רז"ל לומר גבי ארורה האדמה משל ליוצא וכו' משום דס"ל דממלת בעבורך משמע ולא בעבורה. [רא"ם]: פירוש אם בשביל עונה לחוד למה המתין לה הקב"ה לקללה כשחטא אדם ולא מיד. ואם בשביל אדם לחוד ה"ל להקב"ה לקללה בקללות המגיעות לאדם בהעלאות זבובים ויתושים ולא בשינוי תפקידה בקוץ ודרדר כו'. [נח"י]: ויש לתת טעם היאך תלוי חטא שלה בחטא האדם. נראה דחטא הארץ גרם לחטא אדם דמעץ שאדם אכל אתרוג היה ועצו ופריו שוה והוא דבר חידוש והיה חשק אדם לאכול מעץ הזה ובא לידי חטא ואלו לא חטאה הארץ היו כל העצים טעמם שוה ולא היה חשק אדם לאותו עץ אתרוג ולא בא לידי חטא ע"כ נפקד עונה בעון אדם. [דברי דוד]:

הן גרעיני כו'. ק"ל למה כתיב כאן באילנות אשר זרעו בו וגבי עשב נכתב מזריע זרע לכך פי' וכו' ר"ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו לכך נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע ולא מן ההרכבה לכן אמר גביהן עשב מזריע. [דבק טוב]: