שפתי חכמים · דברים · פרק 11 · פסוק 13

למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וגו':

אם תשמע בישן כו'. פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים. וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה (סוכה מו:). ואף על גב דגבי הענק תענק אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם, היכא דאיכא למדרש דרשינן. [רא"ם]: א"נ הכא מוכח דכתיב והי' שהוא לשון ודאי, ומלת אם הוא ל' ספק, לכן דרשו בו מה שדרשו:

שכן כתיב במגילה כו'. ר"ל מגילת סתרים, אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע. והכי איתא בירושלמי, והביא משל דשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה, זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך דרך יום לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים, כן המשל בתורה:

כאילו שמעתם בו ביום. דאם לא כן היום למה לי:

אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה כו'. פי' כאלו אמר לאהבת ה', ויהי' א"כ ולעבדו דבוק עם אם שמע תשמעו אל מצותי. ומהראוי להיות ולעבדני, אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:

אלא אזהרה ליחיד כו'. ר"ל אי כתיב חד קרא ה"א על הציבור ולא על היחיד. אע"פ דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד, מ"מ הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב ל' יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. וא"ת למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות, דהא אין חילוק בין יחיד לרבים. וי"ל הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה, תוספות דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו', שרוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו, לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד, לכן צריך לרבות ליחיד. וקמשמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הניסים האלה. [רמב"ן]: וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים, אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם, כדלעיל דכתיב ובכל מאודך, משום דהכא מיירי בציבור, ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הציבור, משא"כ גבי יחיד. [מהרא"י]: