שפתי חכמים · בראשית · פרק 8 · פסוק 1

זכות שלא השחיתו כו'. הכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא ע"י המזיקין דאל"כ מאי זכות של אלו וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה שזהו פי' על עצמן. [קיצור מזרחי]: והא דאיצטריך לשני מיני זכות י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה (ואע"ג דאמרינן במסכת מכות (כג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הא אמרינן בקדושין (לט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצול הימנה) לכן אצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה שזהו פרישות סיגוף במותר להם. ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוי קצת כמי שאינו מצוה ועושה דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא. והא דכ' הרב (להלן פסוק יז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י: מה שלא אמר הכתוב שזכר זכות בני נח והעופות נראה לפי שחטאו ושמשו בתיבה חם ועורב לכן לא זכר בניו והעופות. וכלב ספק הוא אע"ג דקמי שמיא גליא מ"מ כיון דחזינן דנחלקו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה ממילא חזינן דרצון הקב"ה שלא לגלות לכן לא השמיט לא חיה ולא בהמה. [נח"י]:

רוח תנחומין. דקשה לרש"י דאי הוה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים וזה אינו דהא כתיב (תהילים קמז יח) ישב רוחו יזלו מים. [דבק טוב]: א"נ הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ והרי היו המים על הארץ והיאך עבר הרוח על פני הארץ אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירוש על עסקי הארץ רצונו לומר דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני אדם שעל הארץ: