שפתי חכמים · דברים · פרק 19 · פסוק 15

זה בנה אב כל עד שבתורה שנים כו'. וא"ת דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה אחד הוא, דמה הכא כתיב עד וכתיב אחד אצלו, אף כ"מ שכתוב עד אחד הוא. וי"ל דאל"כ לא הל"ל כאן אחד, דהא עד לשון יחיד הוא, והואיל וכתב רחמנא עד, אחד למה לי, לומר דוקא כאן אחד הוא, הא במקום שכתיב עד סתם, שנים הוא. וא"ת ולמה לא פי' זה לעיל (יז ו) גבי לא יומת על פי עד אחד. כבר תירצו התוס' בפרק קמא דסוטה (ב:), דאחד דהתם לעדות מיוחדת, לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רואה מחלון אחר. ועי"ל דלא יכולין למילף איפכא, דכ"מ שנאמר עד סתם הוא א', דא"כ מה דכתיב אחר זה כי יקום עד וגו' והנה עד שקר וגו' מיירי נמי בא', וזה אינו, דהא כתיב אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם, והא לעיל כתיב לא יקום עד אחד וגו', אלא ע"כ צ"ל דכ"מ שנ' עד הוא שנים וכו'. ובזה יתורץ למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי עד א', דיש לומר דלעיל הוה אמינא איפכא, אבל הכא א"א לומר איפכא כדפרישית. ודו"ק היטב:

להיות חברו נענש כו'. פי' כאילו אמר לא יקום עד א' באיש לחייבו שום עון שום חטאת. ופי' עון, עונש. כמו (בראשית טו טז) כי לא שלם עון האמורי וגו'. וסתם עונש כולל של גוף וממון. ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות. והא דלא פירש"י זה, מפני שהוא נכלל במה שפי' ממון, אך הכתוב רצה לפרש אותן בפרטות:

נענש על עדותו. מפני שהעד אינו קם על העונש, אלא על בעל העונש, שע"פ עדותו יענש מי שהוא ראוי ליענש:

אבל קם הוא לשבועה. רצונו לתרץ, לכתוב לא יקום וגו' סתם, וממילא הוה לי' במשמע בין עונש גוף בין עונש ממון. ומתרץ אי כתיב סתם אף שבועה הי' במשמע, לכך נאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה:

ולא שיכתבו עדותם באגרת כו'. וא"ת ולמה לא פירש רש"י זה לעיל (יז ו) גבי על פי שנים או שלשה. וי"ל דלעיל אורחא דקרא הוא נקט על פי, אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זמני על פי, ולמה לא כתיב על פי שנים או שלשה וגו', אלא ע"כ למדרש אתא ולא שיכתבו וכו':

ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים. כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים, דפי' על פי שני עדים, על פי שנים המעידים בב"ד, שהב"ד מקבלים העדות מפיהם: