שפתי חכמים · ויקרא · פרק 10 · פסוק 2

אלא ע"י שהורו. מה שקשה על זה והא אין עונש בלא אזהרה, אפרשנו בסמוך:

שתויי יין נכנסו. ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם, אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו', ופירוש בקרבתם בעת קרבתם, ולא שבעבור אש זרה מתו, אלא עיקר מיתתם היה מפני שתויי יין, ולולי שרצה הקב"ה להתקדש על ידם לא הי' מיתתם עכשיו, אע"פ שכבר נגזרה עליהם מיתה בשעה שהציצו. וכן לא היו מתים ביום זה שהיה שמחה לישראל אם לא הורו הלכה ביום זה, עיין עוד מזה לקמן: והג"א מתרץ כיון דעברו פנים של זעם כמו שכתוב חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, כיון שעבר אותו פנים של זעם צריך להגרמת מיתה ענין אחר. הרא"ם הקשה עוד, דהא מזמן העגל נתחייבו מיתה בשביל עונש אהרן, ותפילת משה הועילה מחצה שימותו שני בניו: והנח"י מתרץ דאס"ד משום חטא העגל בלבד מתו ה"ל למות אלעזר ואתמר דמסתמא לא היו כ"כ צדיקים ולא היה להם זכות כל כך כמו נדב ואביהוא: והג"א, י"ל דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם, כך בצדיק גמור אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו, ואם לא חטאו הם כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך ג"כ שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים ואז יתוסף על חטא האבות ונענשו הבנים אף על חטא האבות, וחטא הבנים גרם ביחד להענישם: ועיין בקצ"מ כי שם הביא עוד דעת ר' יוסי הגלילי, שאמר על הקריבם שנכנסו לפני ולפנים מתו, ור' עקיבא שאמר על הקריבה שהקריבו אש זרה מתו, ור' אלעזר בן עזריה שאמר שמפני שניהם מתו, ודברי בר קפרא שאמר בשם ר' ירמיה בן אליעזר בשביל ארבע דברים מתו, על הקריבה, ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו, ועל אש זרה אש מבית הכירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה: