שפתי חכמים · דברים · פרק 1 · פסוק 13

הזמינו עצמכם לדבר. שכל הבה לשון הזמנה והכנה לדבר הוא. פי' תנו עצה או עזר לדבר זה. [הרא"ם]:

אנשים צדיקים. והא דלא פי' רש"י זה לעיל (במדבר יג ב) גבי שלח לך, י"ל דק"ל טפי הכא מהתם, משום דתנן (נדה פ"ו מ"ד) כל הכשר להעיד כשר לדון, ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון, א"כ אנשים ל"ל:

כסופים. מלשון חמוד, כלומר שהעולם חומדין להם, שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכים בדבריהם. ועי"ל כסופים לשון בושה, כלומר שבושים ממעשיהם הרעים, ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה, מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו. וזה נקרא חכם, ע"ד החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד). והוא שאמרו (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך:

מחזר ומביא משלו. ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא:

מעוטף בטליתו כו'. כדרך הדיינים:

חסר יו"ד למד כו'. לשון אשמה. ואע"פ שהל"ל ואשמכם בראשיכם, לפי שכל הפרשה היא לנוכח, אע"פ כן אין משיבין על הדרש. [הרא"ם]: והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשמם, משום דלפי סדר הקרא משמע להיפך מפירוש רש"י, דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם, דהיינו ישראל, דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם. לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד, ואחר כך מפרש מלת ואשמם. והוא סיגנון רש"י כמו והשתא אתי שפיר: