שפתי חכמים · ויקרא · פרק 5 · פסוק 3

בולע נבלת. שמטמא בבית הבליעה אדם לטמא בגדים שאם אכלה ונכנס למקדש חייב. וא"ת והא מלת בה מיעוט הוא כבר תרצו בגמרא משום דההוא מיעוטא מיותר דהא כתיב בפרשת עולה ויורד או כי יגע בטומאת אדם אלמא דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא ונבלת עוף טהור אינה מטמאה בנגיעה א"כ בה דכתב רחמנא ל"ל והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

ולא ידע ששכח. [נח"י] נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל והוא ידע ששכח הטומאה והוא דבור בפני עצמו וה"פ והוא ידע ר"ל עכשיו נודע לו ששכח הטומאה כשאכל הקודש או נכנס למקדש וע"ש: בעל נח"י מגיה מכח דקשיא לי' מה שפירש רש"י ולא ידע ששכח הטומאה דלא כמאן דפליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא מדכתיב תרי זמני ונעלם ר"ע ס"ל דבעינן שתהא ידיעה בתחילה וסוף ור"י ס"ל ונעלם ראשון לחייב על העלם טומאה ונעלם שני על העלם מקדש דאי ס"ל רש"י כר"י הא איהו לא מוקים ונעלם השני להעלם טומאה אלא להעלם מקדש וקדשיו ור"ע מוקים לה לידיעה בתחילה ולא להעלמת טומאה לכן הגיה וצ"ל והוא ידע. אבל בעל הג"א פירש ואינו חייב אא"כ שכח הטומאה והיתה לו מקודם ידיעה בטומאה אבל אם לא היה לו ידיעה כלל בטומאה אינו חייב ונפקא לן זה מונעלם השני שכתב ונעלם והוא ידע ולא היה צריך למכתב דהא כבר כתיב ונעלם ממנו והוא טמא אלא הטל והוא ידע בין ונעלם ונעלם ודרש דלאחר שהיתה לו ידיעה שכח הטומאה ולפיכך כתב רש"י במקום ונעלם ולא ידע לומר דוקא בהאי גוונא שלא ידע ששכח הטומאה אבל לא היתה ידיעה כלל בטומאה אינו חייב:

בביאת. מג"ש דלעיל אך קשה בשלמא התם אתי שפיר דכתיב ונעלם ואשם שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש אבל הכא כתיב והוא ידע ואשם וכי מפני שידע שהוא טמא אכל קודש או נכנס למקדש. ושמא י"ל דמקרא מסורס הוא והכי קאמר ונעלם ממנו ואשם מפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש ואח"כ נודע לו שהוא טמא: הרא"ם. ועוד י"ל דואשם ואשם לג"ש וילמד התחתון מעליון: