שפתי חכמים · במדבר · פרק 22 · פסוק 5

כשולחני. ופתורה לשון שלחן:

מריצין לו אגרותיהם. ליטול עצה הימנו:

כך שם המקום. ופתורה פירושו כמו לפתור דכל, תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, ולפי המדרש הה"א מן השם כי תרגום של שלחן פתורה:

מתנבא כו' עתיד אתה למלוך. ר"ל בלעם הי' מתנבא עליו ואף שהי' מנסיכי מדין, ארץ מולדתו הי' פתורה:

וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו כו'. והא דלא המתין רש"י להקשות הקושיא במקומו ותהי עליו רוח אלקים. י"ל דלקמן לא קשה מידי דלמא משום כבודן של ישראל השרה שכינה עליו כדי שיברך אותן, אבל הכא קשה:

ולהנאתו כו'. מדכתיב לקרא, לו ל"ל למכתב, והא אחר כך כתיב לכה נא וגו' פי' שילך עם שלוחיו, אלא לדרוש וכו'. ועי"ל כיון שכוונתו הי' שיקלל אותם, למה קרא אותו שיבא אליו יקללם במקומו, אלא ודאי הקריאה היתה להנאתו שיעשה עמו פיסוק הדמים. ובזה יתורץ קושית הרא"ם שכ' אבל לא ידעתי מהיכן דרשו זה, שהרי אין מלת לו מיותר כמו גבי פסל לך, עשה לך, שלח לך, שהרי הוא צריך לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם, שמלת לו במקום אותו. וק"ל:

וא"ת מה מזיקך. דק"ל למה לי למיכתב הנה הנה דכל הנה משמע דבר באנפי נפשיה. ובתוספות זו יתורץ הכפל, שיהי' עתה התחלת דיבור וצריך בו מלת הנה:

סיחון ועוג. [קצ"מ] דק"ל איך אמר כסה עין הארץ והלא מחנה ישראל לא היו רק י"ב מיל. לכך פירש שהרגו לסיחון ועוג שהיו בטוחים בהם, ומלת עין כמו והיית לנו לעינים:

חסר כתיב. פי' ממולי מלא פירושו לנגדי, אבל כיון שכתיב חסר הוא לשון כריתה: