שפתי חכמים · שמות · פרק 21 · פסוק 12

בלא מיתה כו'. הקשה הרא"ם יש לתמוה איך יהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצ"ע. וי"ל כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על ההכאה אפילו שלא המית א"כ ה"א אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש"י פצע מכה שמוציא דם היינו בשלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו דמתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא מתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא ולא ימות ה"א הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו"ק (קצ"מ) ועי"ל דה"א דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכה"ג אמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ט"ו) גבי כופר ע"ש ובזה מיושב כל קושיות הרא"ם:

אפי' קטן שהרג ושהכה יהא חייב כו'. (הרא"ם) וא"ת והיכן אשכחן דענש הכתוב את הקטן דכה"ג פריך בפרק בן סורר ומורה ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא ע"ש סופו ה"א אפי' קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר כו': (נח"י) ול"נ דסד"א כיון דכתיב מכה איש אתא לרבות אפי' קטן שיהא חייב על הריגתו אע"ג דבעלמא קטן פטור מכל המצות לפיכך איצטריך מיעוטא ואיש כי יכה להוציא את הקטן וקושיא זו ותירוץ זה שייך בכל הני דבסמוך:

אפי' נפלים במשמע כו'. (הרא"ם) גם זה קבלה בידם לדרוש כך דאל"כ נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה טומטום ואנדרוגינוס. וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאל"כ למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה ת"ל ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו' ע"ש באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירש"י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך אבל תימא א"כ היאך חייב דמי ולדות הא מחייב מיתה וי"ל היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לר' שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון א"נ דהא דמחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מחייב וכו' תוספות סנהדרין דף פ"ד: