שפתי חכמים · ויקרא · פרק 15 · פסוק 25

שלשה. וכן שנינו בת"כ ימים רבים שלשה. או אינו אלא עשרה, אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה הרי חמש, וכי נאמר ימים ורבים וכו': [ג"א] ואין להקשות מימים רבים דגבי יעקב דכתיב ויתאבל על בנו ימים רבים, ושם פירש"י כ"ב שנה. דבשלמא גבי יעקב אין לפרש ג' ימים דמאי חידוש שבכה ג' ימים דכל אדם מתאבל ג' ימים, ועוד דגבי דיני תורה דכתיב כי תזוב ימים רבים וצריך אדם ליתן שיעור לדבר, שאל"כ לא ידעינן בכמה תהא זבה, א"כ שם יש לפרש דבר שיש לו שיעור, והיינו תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת, וזהו השיעור בתורה, אבל ויתאבל על בנו ימים רבים לא בא לומר רק רבוי וא"צ לדעת שם השיעור כמה ימים דלא פחות ולא יותר, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו:

ז' ימי נדתה. פי' ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן, אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה, ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן, ומש"ה הוצרך הקרא לומר בלא עת נידתה ללמד את זה, ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י ז"ל להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נידתה, ולמה הניח הברייתא שבת"כ שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו', ותמהתי על הרב דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע"ז ודברי רש"י ז"ל הם התלמוד ערוך במס' נדה ע"ש:

ג' ימים הללו. כלומר לא כי תזוב סתמא אפי' יום אחד, מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה שומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה, והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה:

מופלג. דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה ג"כ, א"כ עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסיק ותטהר לכל הפחות יום אחד, להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום, ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י הם ממדרש ת"כ והקשה עליו ע"ש, אבל דברי רש"י ממדרש אגדת דמס' נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה:

שכל שלשה. פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחילת יום הוסת ואח"כ י"א יום ואחריהן שבעה וכן חוזר חלילה, ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל ז' ימי נדתה ופסקה בתוך השבעה, לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן, וכל דם שהיא רואה בתוך י"א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה, וזה משפטה, אם תראה יום או יומים באותן י"א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראייה לבד, וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלה ומשמשת עם בעלה, ואם ראתה ג' ימים רצופים באותן י"א יום אז צריכה שבעת ימים נקיים וקרבן: