שפתי חכמים · בראשית · פרק 37 · פסוק 35

אחיות תאומות נולדו עם כל שבט וכו'. ר"ל כל אחד נשא התאומה שנולדה עם אחיו, והיתה אחותו מן האב ולא מן האם, דלבני נח אחותו מן האב לא הוי ערוה:

אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת כו'. שמעתי להקשות וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת ואם כן למה היה מתאבל על יוסף הא היה יודע שהוא חי. י"ל דהא שאמרו חז"ל דאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת דבר זה לא למדו אלא מיעקב כיון דגזירה היא שהמת נשכח מן הלב ומקבל תנחומין עליו ויעקב לא קבל ש"מ דאין מקבלין תנחומין על החי וכו' ואין הכי נמי דיעקב לא ידע זה. ומהרש"ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער את עצמו יותר מדאי שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום:

כמו על בני כו'. פי' בעבור בני שלא יצדק לפרשו אצל או לו כמו ואבימלך הלך אליו מגרר (לעיל כו כו) וכמו ויאמר אליו אני ה' (לעיל טו ז):

באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי כו'. פי' שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר ולא שאהיה אבל בקבר כי אין שם לא אבילות ולא שמחה:

אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם. כי שאולה היא אחד מז' שמות שיש לגיהנם. הטעם היא כי דין אדם בגיהנם י"ב חדש ואם כל בניו קיימים שהם כנגד י"ב חדשי השנה שהוא דין האדם בגיהנם אז אין הגיהנם שולט בו. [גור אריה]:

אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי. דק"ל דלא היה לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו. וע"ק למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמו שנאמר לעיל ויתאבל על בנו. ועל זה פי' זה יצחק וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי. וא"ל מנא ידע זה ושמא יש לומר שהקב"ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב: