אלא על הזכרים שראו אצטגניניו כו'. וא"ת דילמא כדי שלא יפרו וירבו. וי"ל דא"כ היה לו להמית הנקיבות, שאף אם ימית הזכרים וישארו הנקיבות, אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקיבות. [רא"ם]: ולי נראה, דאי ס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא, א"כ למה חידש גזרת המילדות, דטעמא מאי הקפיד על פריה ורביה משום טענת ונלחם בנו, והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים. אלא שראו וכו'. [נחלת יעקב. ע"ש באריכות]:
קריאה במקור
שפתי חכמים · שמות · פרק 1 · פסוק 16
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ותחיה. פי' וחיה הוא ל' זכר, כדמצינו בהרבה מקומות. והאי וחיה ל' נקבה הוא, כמו ותחי'. ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת, והוא לשון נקבה, אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר. כדמצינו במגילת אסתר דכתיב (ד, יא) את שרביט הזהב וחיה. וגם בקהלת (ו, ו) אם חיה אלף שנים. אי נמי מדכתיב וחיה בוי"ו, הופך את התיבה להבא:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
- רישיון המהדורה
- CC-BY
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 62 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 164751d4f2dff79da1a3d5174b23fc0558fbdc6ca3b01d31fbd4fe509eb8e39b