שפתי חכמים · שמות · פרק 2 · פסוק 20

שהמים עולים לקראתו. נ"ל שמדקדק רש"י, מדשאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו'. וקשה, מה היה שואל אותן, אם הי' יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם, א"כ למה היו הולכים מתחילה קודם שהשקו הרועים, ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה, א"כ למה היה שואל אותן, דלמא היום ג"כ לא באו הרועים. אלא על כרחך צ"ל שבאו היום כל כך מהרה, שאף אם לא באו הרועים לא היו באים כל כך מהרה. לכך שאל אותן למה מהרתן. והם השיבו לו, שבא אחד ושאב לנו ועלו המים לקראתו, שלא הוצרכנו לשאוב. ומנא לי' שהם השיבו כך. י"ל מדכתיב ותמלאנה את הרהטים וגו', משמע שלא היו משקים את הצאן אלא מן הרהטים, ששופכים מים לשם. והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן, משמע שלא הי' שופך אל הרהטים, אלא כך הי' משקה אותם. אלא על כרחך צ"ל שעלו המים לקראתו, ולא הי' צריך לשפוך. [עכ"ל מהרש"ל]. (כאן יש לחדש ג"כ ואין הפנאי מספיק עכשיו):

שמא ישא אחת מכם כו'. וי"ל דקשה לרש"י למה אמר ויאכל לחם, וכי לא הי' לו ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם. בשלמא אילו דבר כן בפניו, היה שייך לומר שדיבר מעט ועשה הרבה, כדפי' בגמ' (ב"מ פז.) גבי ואקחה פת לחם וגו'. אע"ג דאברהם הי' צדיק ודרך צדיקים שאומרים מעט כו' משא"כ ביתרו, אבל כאן דיבר יתרו שלא בפניו של משה, אין שייך כלל זה, דאברהם דיבר כן בפני המלאכים. ותו, דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד, ואח"כ ילך לדרכו, וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן גו' קראן לו וגו', כדאי בשביל זה לבד, לכן פי' שמא ישא וכו'. וזה שכתוב ויואל משה לשבת וגו', לישאר אצל יתרו ע"י ויתן את צפורה גו' למשה כו'. ואתי שפיר ל' ויואל פי' ויתרצה, דמשמע בהדיא שיתרו ביקש ממנו זה, ומשה נתרצה למלאת בקשתו. וא"כ על כרחך צריך לומר, שזה נרמז במה שאמר קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו', דמש"ה שלח אחר משה. ודו"ק. [מהרמ"ש]: