שפתי חכמים · שמות · פרק 18 · פסוק 1

מה שמועה שמע ובא. פירוש שבשבילה נתעורר לבא. [רא"ם]: ואכתי קשה, דילמא בשביל כל השמועות בשוה בא, ולא עדיף חדא מאינך וכו'. ונראה, דס"ל להני תנאי דוישמע יתרו פירושו, ששמע שמועה אחרת שלא נכלל במאמרים הבאים. דאם לא כן הוה ליה למימר ויתרו שמע את וכו', אלא שמע ענין אחר. והא דכתיב את כל אשר עשה, פירוש ואת כל וכו'. כמו כי הוציא, פירושו וכי הוציא. לכך זה אמר שמע קריעת ים סוף, וזה אמר שמע מלחמת עמלק. ומה שהקשה הרא"ם למה השמיט הרב דעת מאן דאמר שמע מתן תורה ובא, ותירץ וכו'. ונראה דאישתמיטתיה להרא"ם הפלוגתא בזבחים (קטז.) אי יתרו בא קודם מתן תורה או לאחר מתן תורה. והרב סתם כמה פעמים שלאחר מתן תורה בא, לא הוצרך כאן להזכיר מתן תורה. [נחלת יעקב. ועיי"ש]: דקשה לרש"י למה לא כתיב וירא יתרו כמו וירא בלק (במדבר כב, ב), או וידע יתרו. ומתרץ, לפי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שהן דברים שהיו לפי שעה, ולא שייך למכתב וירא או וידע, שהרי כשבא ליתרו לא ראה שנקרע הים או מלחמת עמלק. והשתא אתי שפיר דלא פירש ששמע ירידת המן ובאר ותורה, דא"כ הוה ליה למימר וירא, שהרי ירידת המן ובאר ותורה היה להם כמה שנים, ואז הוי שייך למיכתב בו וירא. אבל כיון ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, לא יכול לכתוב וירא או וידע. וק"ל. [מהרש"ל]:

שבע שמות נקראו לו כו'. אבל בפרשת בהעלותך (במדבר י, כט) כתב ושני שמות היו לו, כמו ששנינו בספרי (בהעלותך עח):

הוסיפו לו אות אחת על שמו. תימא אם כן אין כאן כי אם ששה שמות, מכיון דקודם גירותו היה נקרא יתר, לא היה נקרא יתרו, ואחר גירותו שהיה נקרא יתרו לא היה נקרא יתר, ולא היה ראוי למנותם לשני שמות, כמו שאין ראוי למנות אברם אברהם לב' שמות וכו'. [הרא"ם]. והניח הדבר בצ"ע. נראה לי דלא קשה מידי, דהא לא כתב רש"י ז' שמות יש לו, אלא ז' שמות נקראו לו. משמע, נקראו לו קצת לפני גרותו וקצת לאחר גרותו. [עכ"ל מהרש"ל]. ולי נראה, דאין מזה ראייה ששם יתרו קודם שנתגייר היה יתר, דילמא שם אחר היה לו, וכמו שפירש הכא, ולעיל בפרשת ואלה שמות (ד, יח) גבי וישב משה אל יתר חותנו, ושם פירש רש"י גם כן כי ז' שמות נקראו לו, וזה היה קודם שנתגייר, וקודם שיתר פרשה בתורה. אלא על כרחך צריך לומר דשם אחר היה לו, אך התורה קראה אותו בשם יתר על שם העתיד. ואמת הוא, מיד כשבא למחרתו, כשישב משה לשפוט את העם, ונתן לו עצה בדבר המשפט, מיד נקרא שמו יתר, על שם שיתר הפרשה זו בתורה. ועדיין לא נתגייר. ואחר שנתגייר הוסיפו לו עוד אות וי"ו. ולא היה שמו של ע"א יתר אלא שם אחר הי' לו, וז' שמות נקראו לו בלא שם ע"א. ואל תקשי, והא לעיל בפרשת שמות גבי וישב משה אל יתר חותנו, דמשמע ששם ע"א הוה יתר. אין ראייה, דהא התם כתיב נמי (ג, א) ומשה היה רועה את צאן יתרו, אלא ודאי על שם העתיד, וכדפירשתי. ודו"ק. [נראה לי]:

וחובב הוא יתרו כו'. שלא תאמר חובב בנו של יתרו היה. וכן פי' בהדיא לקמן (פסוק יג) בפסוק ויהי ממחרת וגו':

וי"א רעואל אביו של יתרו הי' כו'. וקשה, א"כ לא היה לו אלא ו' שמות. וי"ל דרש"י מפרש המכילתא, דתניא במכילתא שלא היה לו רק שני שמות, חובב ויתרו. ומסתמא הוא סובר, שנקרא ג"כ בשם יתר כדכתיב וישב משה אל יתר חותנו, אלא שהוא סובר שיתר ויתרו אחד הוא, כמו אברם אברהם. וא"כ קשה, והא כתיב ותבאנה אל רעואל אביהן, א"כ משמע בהדיא שנקרא רעואל. בשלמא שאר שמות י"ל דמשפחתו נקראת כך, דלא כתיב אצלן אביהן, אבל רעואל קשה. לכן פירש וי"א רעואל אביו כו'. [מהרש"ל]:

כאן היה יתרו מתכבד במשה כו'. אע"פ שאין הפרש בין וישמע יתרו חותן משה, ובין וישב משה אל יתר חותנו, שבשניהם יחד יתרו הוא הנודע עם משה, לא משה עם יתרו, שפי' חותנו כמו חותן משה, מ"מ יש הפרש מצד הסיפור, שאם הסיפור על משה ומזכיר את יתרו בשם חותנו, נראה שכוונת המספר לכבד את משה, ואם הספור הוא על יתרו ומזכיר את יתרו בשם חותן משה, נראה שכוונת המספר הוא לכבד את יתרו:

שקול משה כנגד כל ישראל. דאם לא כן לא הוה ליה למימר רק לישראל, שהרי משה בכלל ישראל הוא, אלא לומר לך שקול וכו'. והא דמהפך רש"י ומפרש שלא על סדר המקרא. י"ל דקשה לרש"י, דודאי את כל אשר עשה קאי על אשר הוציא אותן ממצרים, ובהוצאה שייך להקדים ישראל, דהא ההוצאה מהשיעבוד היה לישראל, ולא למשה ולשבטו, דהא לא היו המצרים משעבדים בשבטו של לוי, כמו שפי' רש"י בפרשת שמות (לעיל ה, ד). בשלמא אי הוה אמרינן דמשה היה חשוב יותר מכל ישראל, הוה אתי שפיר דהקדים משה לישראל, אבל השתא דאמרי' דהי' שקול כנגד כל ישראל ולא היה חשוב יותר, א"כ היה לו להקדים ישראל, להיות, עיקר ההוצאה היתה לישראל, כדפי'. ואין לומר דאיצטריך להקדים משה לישראל ללמד ששקול משה נגד כל ישראל, דהא יש ללמוד זה מדהוציא משה מכלל ישראל, כדפירשתי לתירוץ ראשון. ומתרץ רש"י דאת כל אשר עשה לא קאי אהוצאה, אלא קאי אירידת המן וכו', דשייך לכולהו, למשה כמו לישראל, דהא בההיא טובה היו כולם שווים. ולכך הקדים משה לישראל כי עיקר העשייה היא למשה, שהסיר השם תלונות ישראל מעליו במן ובבאר, ועמלק שנצחו משה שהוא היה בישורון מלך בתפילתו, ובלבל לו השעות, כדאיתא במדרש וק"ל:

להם. כתב להם במקום למשה ולישראל עמו, כדי שלא יאריך בדבור, כמ"ש בפרשת וארא (לעיל ו, ג) אל האבות במקום אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב. [רא"ם]: פירוש, כדי שלא תאמר למשה בפני עצמו עשה ניסים, וישראל ג"כ בפני עצמם, לכן אמר להם, לכללם יחד, שמה שעשה לזה עשה לזה. [גור אריה]:

זו גדולה על כולם. דקשה לרש"י למה הוציא יציאת מצרים מן הכלל, אלא להגיד זו גדולה וכו'. ומה שהכריח רש"י לזה, הוא מפני שפתח באת כל אשר עשה וסיים כי הוציא, דמשמע שעשה גם שאר ניסים, דאם לא כן מאי כל: