שפתי חכמים · ויקרא · פרק 19 · פסוק 3

כל אחד מכם. דקשה לרש"י דאיש לשון יחיד, ותיראו לשון רבים:

שנים א"כ למה נאמר איש. וא"ת והא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש. וי"ל דהיינו היכא דכתיב בל' זכר, אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה אי לאו רבויא, וכה"ג איתא בתוס' פרק ד' מיתות. מצאתי:

אשה רשות אחרים עליה. ואין להקשות א"כ למה מרבינן אשה. די"ל כגון גרושה או אלמנה דאין רשות אחרים עליה:

שמשדלתו. פירוש מפתה אותו, כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל:

חייבים. דעת רש"י בזה שאל תקשה מנ"ל לפרש דלכך סמכו יחד כדי לומר שאף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם אין דוחה שבת, הא רש"י סבירא ליה בפרשת ויקהל להיפך, דמה שמוקדם בפסוק הוא עיקר כמו שמבואר שם. וכאן הקדים מורא אב ואם לשבת, אם כן דלמא מורא אב ואם דוחה השבת. ועוד מנ"ל לפרש וכן בשאר כל המצות, דלמא דוקא שבת אינו דוחה שהוא חמור ויש בו מצות עשה ולא תעשה, אבל שאר כל המצות נדחין מפני אב ואם, לכך פירש אני ה' אלהיכם, אתה ואביך כו':

בכבודי. וא"ת והא בפרשה זו לא כתיב כבוד אלא מורא, וגם לעיל פירש"י א"כ למה נאמר איש מפני שהאיש כו', משמע נמי שר"ל דפרשה זו מדברת בכבוד, דגבי מורא אין שייך סיפק ואין סיפק, וי"ל כיון דלעיל מרבינן אשה מדכתיב תיראו, ומש"ה איש מוזהר טפי מאשה מדכתיב איש כמו שפירש"י לעיל, ע"כ אם אינו לענין מורא, דאין שייך בה סיפק ואין סיפק, תניהו לענין כבוד, דשפיר שייך בו אינה סיפק, מפני שרשות אחרים עליה:

לא ישב במקומו. י"מ כל מקום שמיוחד לו בבית. וי"מ מקום מיוחד שיש לו אצל זקנים:

ולא ידבר במקומו. כגון שהזקנים מדברים זה אחר זה, וכשיגיע הזמן שהוא מדבר לא ידבר הבן במקומו:

ואיזהו כבוד מאכיל. וא"ת היאך תלי זה בכאן, לעיל היה לו לפרשו, וגם גבי כבוד היה לו לפרשו בפרשת וישמע יתרו. וי"ל בלא פי' זה הייתי אומר דמורא, היינו דאפילו אמר לך חלל השבת תשמע לו ותחללו, וכן בשאר כל המצות אם אומר לך עבור עליהם חייב אתה להשמע לו ולעבור עליהם, וכבוד דכתיב במקום אחר הוא שלא ישב במקומו כו'. אבל השתא דפירש"י דמורא אב ואם אם אין דוחה המצות, ע"כ מורא היינו לא ישב במקומו, א"כ איזה הוא כבוד ומתרץ מאכיל אותו כו':