שפתי חכמים · דברים · פרק 1 · פסוק 17

הממונה להושיב הדיינין כו'. דהא כבר כתיב ושפטתם צדק. והא דפירש בפרשת שופטים (להלן טז יט) גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו'. וי"ל דאין לפרש כמו הכא, דא"כ היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט, כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים, דכתיב ושפטו את העם משפט צדק, ופי' רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו', ומדכתיב בקרא לא תכיר פנים אחר לא תטה משפט, דמיירי בדיינים, צריך נמי לפרש קרא דלא תכיר פנים בדיינים. והא דלא מפרש הכא כמו התם, מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, ואם יהי' רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק, אם כן לא תכירו למה ליה. אלא ע"כ לממנה דיינים הוא דאתא, ודו"ק. [נ"ל]:

שיהא חביב עליך כו'. נ"ל דטעות סופר הוא, וכן צריך לומר, כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין וכו'. וכן הוא בהדיא בסנהדרין (ח.), ושתי הלשונות האחרות הם בספרי. [נח"י]:

שאם קדם ובא לפניך כו'. דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנדון הדיוט בין אם הנדון ראש וקצין, תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. [הרא"ם]:

ד"א כקטן כגדול תשמעון כו'. דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה הל"ל, לכן פי' ד"א וכו'. ולפי ד"א קשה, הל"ל גדול כקטן תשמעון, כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות, לכן פי' ד"א שלא תאמר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, הל"ל קטן כגדול תשמעון. ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה, הל"ל כעני כעשיר תשמעון. לכן צריך גם לטעם ראשון:

לא תיראו. כלומר, שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרף גדישי:

לא תכניס דבריך כו'. כגון תלמיד היושב בפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין, אל ישתוק התלמיד. ולטעם הראשון קשה, הל"ל לא תיראו, לכן פי' ד"א לא תכניס וכו'. ולפי דבר אחר קשה, הל"ל לא תאגורו, מלשון אוגר בקיץ (משלי י ה). לכן צריך גם לטעם ראשון. והרא"ם פירש, לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ, לומר לו שהוא חייב או שהוא רשע בדינו. עכ"ל:

שהטית עלי המשפט. דאם לא כן איך לאלהים הוא, והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב:

על דבר זה נסתלק ממנו משפט כו'. משום שהי' מדמה את עצמו להקב"ה, דכתיב כי המשפט לאלהים הוא, וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, כביכול שהוא עצמו אלהים. לכך נעלם ממנו דין ירושה, דדבר פשוט הוא, דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן, דהא אמרו רחל ולאה (בראשית לא יד) העוד לנו חלק וגו', ופירושו כלום אנו נוטלות חלק ירושה בין הזכרים, ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים, דהתם לאו דבר פשוט היה, לכך לא ידע משה, אבל דין ירושה דבר פשוט היה וק"ל: